נשמה תאומה

פרק 39

מתיאו

כשהגענו הביתה עזרתי לאנסטסיה לעלות לחדר השינה שלנו והיא ישבה על המיטה, "את רוצה שאני אבקש שיכינו לך משהו לאכול?" שאלתי אותה תוך כדי שהורדתי את העניבה שלי, "אבקש? ממתי אתה 'מבקש' משהו?" היא אמרה את המילה 'מבקש' בצורה שונה משאר המשפט, קצת זלזול בשילוב של הפתעה. "את צודקת. אני אלך לדרוש שיכינו לך אוכל" הדגשתי וחיוך התפשט על פניה והיא גיחכה, "אני לא רוצה כלום רק... בוא לכאן" אמרה בהיסוס וטפחה על המקום הריק לידה ואני נשכבתי על המיטה לידה והצמדתי אותה אליי, השתדלתי לא להכאיב לה כשכרכתי את ידיי סביבה.
ברגעים כאלה הייתי צריך למצמץ שניה ולוודא שאני לא חולם או משהו, לפעמים היה נדמה לי שזה לא אמיתי, כמה שלא תכננתי או ציפיתי שחיי יראו ככה. התחושה של אנסטסיה בזרועותיי כשאני מרגיש את חום גופה וכל הקימורים שלה שמתיאים אליי בצורה מושלמת כאילו היא נוצרה בשבילי. "תודה" לחשה והסתובבה עם הפנים אליי, "על מה?"
"על הכל. זה שאתה כאן איתי, שומר עליי...."
"אני תמיד אשמור עלייך, את יודעת את זה נכון?"
היא הנהנה והתחפרה בתוכי, קוברת את הפנים שלה בצווארי, "אני אוהבת אותך"
נישקתי לקודקוד שלה, "גם אני אוהב אותך"
אחרי כמה דקות אנסטסיה נרדמה ואני ירדתי למשרד שלי כדי לעבוד, בימים האחרונים מאז מה שקרה צומת הלב שלי הייתה מופנית לנקמה ובירור של כל הפרטים אבל היה לי עוד דברים שהייתי צריך לעבוד עליהם שלא סובלים יותר דיחוי. נשאבתי לעבודה למשך שעתיים בערך והרמתי את מבטי כשצליל דלת הבית נפתחה ונסגרה נשמע וסביו נכנס למשרד שלי, "אני חייב לקחת לך את המפתח של הבית״ הנדתי בראשי ומלמלתי אבל גם אם סביו שמע הוא לא יחס אליי חשיבות וניגש למזוג לו משהו לשתות לפני שהוא התיישב על הספה בצד החדר, "איך אנסטסיה מרגישה?"
"יותר טוב, היא נרדמה לפני שעתיים בערך"
"זה הגיוני שהיא כל הזמן ישנה?"
הנהנתי, "הרופא אמר שבגלל מה שקרה היא כנראה תהיה עייפה בימים הקרובים"
"הבנתי, תגיד זה נראה לך שליילה מתנהגת קצת מוזר?" שאל ואני עזבתי את המחשב והפנתי את כל צומת ליבי אליו, שמחתי על שינוי נושא השיחה כי היא הייתה תזכורת תמידית למה שקרה לאנסטסיה וזה שלא הצלחתי להגן עליה כמו שצריך פשוט לא ציפיתי לשיחה כזאת. "למה את מתכוון?"
הוא משך בכתפיו, "לא יודע, היא הייתה ממש נלהבת כשסיפרתם לה שאתם עומדים להתחתן ואחרי מה שקרה נראה שהיא שומרת לנו טינה ולא כל כך מתלהבת מאיתנו" באמת שמתי לב לזה, אני כמובן מבין אותה, באמת. לא הייתי סולח לעצמי עם אנסטסיה הייתה נפגעת בצורה חמורה יותר, ואני אפילו לא מדבר על מוות אבל קיוויתי שעכשיו שהיא בסדר הדברים ישתפרו ויחזרו להיות כמו שהם היו. אבל מאז כל פעם שליילה רואה אותי יש לה פרצוף שמשולב עם אכזבה. "היא בהחלט מתנהגת מוזר, אבל יותר ממה שאמרתי לה אין לי מה להגיד." אני רק יכול לקוות שזה לא ישפיע על היחסים שלה עם אנסטסיה ואיתי.
לא משנה כמה אני אנסה להתכחש לזה עמוק בתוכי אני אדע שזו הייתה אשמתי, גם אם לא הייתי שם כשהכל קרה, אני הייתי אחראי לזה. אני זה שהכנסתי אותה לעולם שלנו למרות כל הסכנות ואני זה שהייתי אמור לדאוג שהשומרים אכן שומרים עלייה ומוודאים שהיא בטוחה, אני לא יודע למה סביו נכנס לתוך הבית אבל למזלי הוא עשה את זה אחרת אנסטסיה כבר הייתה מתה או שהיו חוטפים אותה ואז היו יכולים לפגוע בה ויותר גרוע.

אני וסביו נשאבנו לעבודה כמו תמיד ואחרי כמה זמן הדלת נפתחה ואנסטסיה נכנסה, "בוקר טוב ליפיפייה הנרדמת" סביו אמר בצחקוק קל וציניות ברורה זרמה בדבריו, אנסטסיה חייכה והתקרבה אליו, הוא משך אותה ככה שלא הייתה לה ברירה אלא להתיישב עליו ועם התנופה הידיים שלה נאחזו בצווארו, "סביו יש לך חמש שניות לעזוב אותה" אמרתי לו אבל הוא התעלם ממני והמשיך בשלו, "ישנת טוב?" שאל אותה והיא הנהנה אליו, "אנסטסיה" אמרתי באזהרה כי הייתי במרחק שנייה מלקום ולשבור לסביו כמה עצמות ועכשיו לא יעזור לו שהוא אח שלי, "קנאי" סביו מלמל  ואנסטסיה התרוממה ממנו במהירות ומיד אחזה בשולחן והניחה יד אחת על המצח שלה, מיהרתי אליה והנחתי את ידיי על המותניים שלה והשענתי אותה עלי, "את בסדר?" שאלתי בדאגה, "כן, קמתי מהר מדי יש לי סחרחורת" הרמתי אותה וחזרתי לשבת על הכיסא והנחתי את אנסטסיה על רגל אחת שלי כשהיא פונה עם הפנים עצידה אז אני יכול לראות את פניה. "אמא אמרה לי שהיא וליילה יבואו עוד מעט" אמרה והניחה את ראשה על הכתף שלי, נישקתי את ראשה, "אני וסביו צריכים לעבוד עוד קצת, נצטרף אליכן יותר מאוחר" אמרתי והזזתי קווצת שיער מפניה, היא הנהנה וקמה, "אני לא אפריע לכם, אלך להתארגן" היא התקדמה לצאת מהחדר.
"סביו אתה אח שלי אבל תוריד את הפאקינג עיניים שלך ממנה לפני שאני מוציא לך אותם" אמרתי לו כשהדלת נסגרה, אבל הוא לא אמר כלום ורק גיחך "היא הולכת להיות אשתך, אתה יכול להירגע" אמר והמשיך לצחוק. אחרי שסביו סיים להרצות לי על כמה שנהייתי רכושני ואובססיבי וקנאי חזרנו להתמקד בעבודה, לא ניסיתי להתכחש לשום דבר ממה שהוא אמר כי שנינו יודעים את האמת. נפלתי חזק.

מקווה שכולם מצליחים להתמודד עם המצב הכי טוב שאפשר. לכל אלה שבן או בת משפחה שלהם בצבא/ מילואים מחזיקה אצבעות בשביל כולכם שיחזרו בשלום. ולאנשים שאיבדו בן או בת משפחה, ליבי יוצא אליכם🫶🏻
שנעבור את התקופה הזאת ונישאר עם מאוחד💛

בנימה זאת גם אבקש מכם, אם אתם/ן אוהבים וקוראים את הספר שלי אשמח שתפרגנו בלייק. זהו אוהבת ונתראה בפרק הבא.