נשמה תאומה

פרק 13

אנסטסיה

הראש שלי לא עבד כמו שצריך. היד שלו מונחת לי על המותן כשכל אחד מאיתנו עטוף במגבת.
לא הצלחתי לזוז, תחושת מגעו על עורי הייתה כל כך טובה שאפילו כשפתחתי את פי לא יצא שום צליל. כאילו שכחתי איך לדבר. העיניים שלו סורקות את גופי, את שפתיי.
אני יכולה לראות מה עובר לו בראש, ובכנות אני רוצה לעשות אותו דבר. לנשק אותו.

לפני שהספקתי למצמץ השפתיים שלו הוטחו בשלי.
בהתחלה נבהלתי, קפאתי מהשוק אבל אחרי שנייה התמסרתי לנשיקה. זה לא הייתה נשיקה עדינה, זו הייתה נשיקה עוצמתית, רעבתנית. היד שלו עזבה את ידית הדלת ועלתה לעורפי בעוד השנייה עדיין על המותן שלי.
הבגדים שהחזקתי נפלו בשנייה על הרצפה והידיים שלי התחילו להחזיק בגבו.
הרגליים שלנו נעו אחורה עד שהתנגשנו בכיור ולפני שהספקתי להבין מה קורה הוא הרים אותי ככה שאני יושבת על הכיור ברגליים קצת פסוקות והוא בניהם.

התנתקנו מהנשיקה כששנינו מתנשפים, מנסים להחדיר חמצן לריאות. אחרי מה שנדמה כמו נצח אבל בפועל היה רק כמה דקות הצלחתי בערך להסדיר את הנשימה. ״את לא מבינה כמה זמן רציתי לעשות את זה״ אמר מתנשף, ואחרי שנייה ממשיך לנשק אותי. הידיים שלנו החלו לחקור את הגוף אחד של השני, מחפשות מגע, ובאותה שנייה היה נדמה שחזרתי כמה שנים אחורה. נדרכתי. מתיאו שם לב לדריכות של גופי התנתק מהנשיקה ולקח חצי צעד אחורה כדי להביט בי, ״מה קרה?״ שאל.
לא ידעתי מה לענות. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר אבל לא יכולה להוציא שום דבר מהפה. ״אני...אני חושבת שאנחנו צריכים לעצור כאן״ התחלתי לגמגם.
לא רציתי לעצור את הנשיקה, להפך.
אבל פחדתי שהוא רוצה מעבר. משהו שלא הייתי מוכנה לתת, לפחות לא עכשיו. הפחד והזיכרונות מציפים אותי.
הדבר היחידי שיש לי בראש עכשיו זה אותי, אחרי שאבא שלי חזר שיכור הביתה והתחיל לגעת בי.

״אני לא אכריח אותך לעשות כלום, אני מבטיח״ אמר ואני חייבת להגיד שכן נרגעתי קצת, אבל עדיין לא יכולתי לגמרי להשתחרר מהזיכרונות. רציתי להאמין לו, באמת שרציתי אבל המוח שלי לא אפשר לי. במשך כל השנה האחרונה נמנעתי לבוא במגע או בכללי להתקרב לאנשים כי פחדתי. הדבר היחידי שהיה לי בראש זה שבאים לפגוע בי. ועכשיו אני יושבת על כיור בשירותים מתנשקת עם מתיאו שעומד בין רגליי. ״נתקדם בקצב שלך״ אמר.
בלי לחשוב יותר מידי נישקתי אותו. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. לא היו מילים שיכולתי להסביר לו בהם מה אני מרגישה. לא יכולתי לפתוח את הפצע הזה בפניו. עדיין לא.

..........

״אפשר לישון איתך באותו החדר?״
״מ-מה?״ שאלתי. לא הייתי מוכנה לזה בכלל. לישון ביחד? באותה מיטה?, עם כמה שרציתי, ורציתי, לא יכולתי. ״מתיאו אני לא... אני לא-״ הוא כנראה ראה שנבהלתי, כי לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא התחיל להסביר, ״את תישני על המיטה, אני אישן פה על הכורסה. אני רק רוצה לישון איתך באותו החדר, אבל אם את לא מוכנה רק תגידי״
אני מוכנה? אני רוצה? אני מסוגלת?
יותר מידי שאלות מתרוצצות לי בראש ואין לי מושג מה לענות.
״אוקיי״ מלמלתי, כי בתוך תוכי רציתי.
ואני חייבת להגיד שהנוכחות שלו בחדר פיזרה בי סוג של שלווה.