נשמה תאומה

פרק 20

מתיאו

כל הלילה הייתי ער, לא יכולתי להפסיק לחשוב על התגובה של אנסטסיה לתמונה של אביה. היא הייתה כל כך מפוחדת ומבוהלת.
מוקדם לפנות בוקר התקשרתי לסביו והלכנו למחסן שבו הם שמו את מייקל.
נכנסנו למחסן ושם הוא היה. הידיים והרגליים שלו היו קשורים בשלשלאות לקיר. ראיתי עליו כתמים קטנים של דם, כנראה ממאבק כשהם מצאו אותו והביאו אותו לפה.
״זה הוא״ אמרתי, בקול שקט אבל קר, ״זה הוא״ השיב סביו.
״אוקיי, בוא נעיר אותו״ אמרתי בקול קצת אופטימי, השתוקקתי לגלות מה הוא עשה לה שגרם לה לפחד ככה, וברגע שאני אגלה אני אגרום לו לסבול כפול ממה שהיא נאלצה לסבול.
סביו לקח סכין והתקדם אליו, הוא הסתכל עליי כדי לקבל אישור וברגע שהנהנתי הוא תקע לו את הסכין ברגל.

הוא התעורר בצעקה קטנה של כאב, ״מייקל תומפסון״ אמרתי בקול קר ומאיים, ״מתיאו״, מייקל ישר אמר כשזיהה אותי והשתעל, ״אני רואה שהצלחתי למשוך את צומת ליבך״ המשיך להגיד, לא נראה מפוחד בכלל. תיכף זה הולך להשתנות.
״הטעות שלך היא שהשגת את צומת ליבי״ אמרתי, לקחתי את הסכין מסביו והתקדמתי אליו.
״יש לך משהו שאני רוצה. משהו ששייך לי״ אמר, צחקתי.
״כן? ומה זה?״ שאלתי, למרות שהייתה לי תחושה מה הוא הולך לענות. ״אנסטסיה״ אמר, בשנייה שהוא אמר את זה תקעתי לו את הסכין ברגל, אם הוא חושב שהוא יכול לדבר עליה ככה, כאילו הוא רכוש... ״אני לא יודע מה עשית לה, אבל אני אגלה, וכשאני אגלה אני אגרום לך לסבול כפול ממה שגרמת לה.״ סיימתי להגיד וסובבתי את הסכין שנעוצה ברגל שלו, גורם לו לכאב גדול יותר.
הוא צעק והתכווץ מכאב, ״איפה היא? אני רוצה לראות אותה?״ אמר, ומשתעל כשהכאב מכה בו שוב. צחקתי, אם הוא חושב שהוא זה שמנהל את העיניניים פה הוא טועה. ״אתה קצת מתבלבל אם אתה חושב שאתה בעמדה של לדרוש דברים״ אמרתי שולף את הסכין מהרגל שלו, הוא התכווץ, דם התחיל לזרום בכמויות. ״תגיד לה שאני יודע איפה היא״ אמר. הסתכלתי על סביו, מנסה להבין על מי הוא מדבר, אבל שום דבר לא עולה לי לראש. ״איפה מי?״ שאלתי, ״תגיד לה״ אמר ואני תקעתי את הסכין באיזור הבטן שלו.
״איפה מי?״ שאלתי שוב, הוא צעק מכאב וירק דם מהפה, ״היא תבין״. אמר וחיוך קטן התפשט על פניו. אני הולך למחוק את החיוך.

אני וסביו נסענו הביתה, השעה הייתה עדיין מוקדמת וקיוויתי שאנסטסיה ערה. לא באמת רציתי לערב אותה בזה, אתמול היא נראתה כל כך מפוחדת ולא רציתי שהיא תהייה חלק מהעניין הזה אבל משהו בתוכי אמר לי לספר לה.
הגענו הביתה וראינו את אנסטסיה יושבת בסלון מסתכלת על החצר, שקועה בצמחייה שיש בחוץ. יש לה נטייה להסתכל על הטבע או להיות בטבע כדי להירגע, למקד את המחשבות. אם היא שמעה אותנו היא לא הראתה את זה, היא המשיכה להסתכל על החצר בלי להסתובב אלינו.
״אנסטסיה״ אמרתי, ואחרי כמה שניות היא הסתובבה אלינו.
ראיתי על העיניים שלה שהיא הייתה עייפה, מותשת, לשנייה התחרטתי שאני רוצה לספר לה, אבל הייתי חייב.
״דיברנו עם אבא שלך״ אמרתי בהיסוס, ״מה?״ העיניים שלה נפתחו, פתאום כל העייפות שהייתה עליה נעלמה, במקומה הופיע סקרנות משולבת ופחד.
״אנסטסיה, תנשמי״ אמרתי מנסה להרגיע אותה שלא תתחרפן עוד יותר כמו אתמול, ״לא. אל תגיד לי לנשום. למה דיברתם איתו? מה אתם רוצים ממנו?״ שאלה, ״הוא רוצה לראות אותך״ אמרתי ממש בהיסוס ובזהירות. ״לא״ היא אמרה ישר והסיטה את מבטה. לא מסתכלת לכיווני.
״הוא אמר משהו״ אמרתי, והיא החזירה את המבט שלה אליי, ״הוא אמר שהוא יודע איפה היא״ אמרתי, עדיין מבולבל כי אין לי מושג על מי הוא דיבר. במהלך כל הנסיעה הביתה ניסיתי לחשוב על מי הוא דיבר אבל שום דבר לא עלה לי המוח, היא הבינה על מי הוא מדבר כי הבעת פניה השתנתה, ״איפה הוא?״ אמרה קמה מתקדמת לכיוון הדלת של הבית. ״אנסטסיה חכי שנייה״ אמרתי ואני וסביו הלכנו אחריה, ״איפה הוא? תיקח אותי אליו עכשיו״ היא הרימה את הקול שלה, הלכה לשים נעליים במהירות ויוצאת מהבית. הלכנו אחריה, מה שזה לא יהיה, מי שהוא לא התכוון אליו זה כנראה משמעותי עם זה גרם לאנסטסיה לרצות לראות אותו, רק לא הצלחתי להבין למה.