נשמה תאומה

פרק 46

מתיאו

״הם שלחו עכשיו את החיישן לבדיקה, התוצאות אמורות להגיע עוד כמה שעות״
"אני רוצה שתצא לשם עכשיו, תעדכן אותי." הוא הנהן, כולם התרוממו והלכו לכיוון הדלת. הייתה לנו ישיבת חירום כי מסתבר שיש בעיה עם אחד המשלוחים של הסמים. אחד החיילים הודיע שהתקינו חיישן מעקב מעל אחת הספינות שלנו, היינו צריכים לעצור את שאר המשלוחים כדי שלא יפגעו בכלום אבל בנתיים היינו צריכים לראות אם יש אנשים חשודים בסביבה. הייתי הולך בעצמי אבל הייתי צריך לחזור הביתה ולשתות משהו,
כבר כמה ימים שאני לא מצליח לתפקד כמו בן אדם. אני ממלא את הזמן שלי בעבודה כדי שלא אשקע עם אלכוהול בבית. סביו מציק לי כבר שבוע על זה שקיבלתי את ההחלטה הלא נכונה אבל הוא לא מבין שזה היה לטובת אנסטסיה.
הוא לא מבין מה אומרת המשמעות של לאהוב מישהו. אבא שלנו חינך אותנו לא לפתח רגשות ובטח שלא לאהוב. כן, הערכתי את ההורים שלי. בעיקר העובדה שמבין כל המשפחות במאפיה הם היו נורמלים. אבל מעולם לא באמת אהבתי אותם כי לא ידעתי מה זאת אהבה בזמנו, אבל עכשיו אני יודע. והיא פועלת גם לטובה וגם לרע. מאז שהכרתי את אנסטסיה עשיתי הכל כדי להגן עליה אבל בסופו של דבר אני הייתי הבן אדם שהיא הייתה צריכה הגנה ממנו. החיים שלי מסכנים אותה. אני מסכן אותה.
"אני חוזר הביתה, אם קורה משהו תעדכן אותי" אמרתי לסביו אחרי שרק שנינו נשארנו במשרד.
"חשבתי שגם היום תצא למסע הריגה"
התעלמתי ממנו. בימים האחרונים הרגתי כמות אנשים גדולה, הם היו צריכים להיהרג גם ככה, זה פשוט לא היה התפקיד שלי לעשות את זה. "אני בא איתך, מישהו צריך לוודא שלא תמות מאלכוהול"
"אף אחד לא עומד למות" אמרתי לו בחוסר כוחות מוחלט. הוא כנראה צדק, שתיתי כל כך הרבה שהראש שלי כבר לא הי מסוגל לחשוב והתמוטטתי על המיטה ולא קמתי לכמה שעות טובות.
"למה שלא תדבר איתה?"
"אני לא טוב בשבילה, עדיף לה בלעדיי.״
"אתה באמת חושב שהיא מאושרת?" היא לא? זאת אומרת אני יודע שהיא הייתה עצובה ויקח לה קצת זמן להתגבר על זה אבל המטרה הייתה שהיא תחייה חיים יותר טובים. "עברו רק כמה ימים, היא תתגבר על זה" אפילו אני לא ממש האמנתי למילים שלי. "כן בטח, אתה ואנסטסיה נשמות תאומות. תסתכל על עצמך, איך אתה מתנהג, מה אתה עושה. המצב שלך יותר גרוע ממה שאתה חושב"
"סביו. הדיון הזה נגמר כאן, אני לא רוצה לדבר עליה יותר" אבל עמוק בתוכי רציתי. כל מה שיכולתי לעשות זה לחשוב עליה, על החיוך שלה והצחוק שלה. כל מילימטר בבית היה זיכרון איתה וכל צעד שעשיתי גרם לי להיזכר בדברים הטובים שחווינו יחד, דברים שלא יחזרו על עצמם.

אנסטסיה

הייתה דפיקה בדלת ואחריה אמא נכנסה לחדר. "את עדיין במיטה?" היא שאלה בדאגה והלכה אל החלון כדי לפתוח את הוילונות. ברגע שהיא הזיזה אותם אור חזק סנוור אותי והאיר את כל החדר. מיהרתי לשים את השמיכה על הראש ולהתמקם בבועה של עצמי מחדש. "אוי מתוקה שלי" היא התיישבה על הקצה של המיטה ליד ראשי וליטפה את פניי, "למה שלא תצאי קצת מהמיטה? אפשר ללכת לקנות כמה בגדים חדשים או ללכת לאכול, מה את אומרת?"
הנדתי בראשי לשלילה. באמת שלא היה לי כוחות ולא מצב רוח. כבר כמה ימים שלא יצאתי מהמיטה. "אמא..." אמרתי והיה ניתן לשמוע את העצב בקולי. הדמעות לא איחרו להגיע ולפני שהספקתי להבין מה קורה התחלתי לבכות שוב. היא עזרה לי להתיישב ונכנסתי בין זרועותייה. הרגשתי ריקה וחסרת כוחות, באמת שלא ידעתי איך להמשיך מפה. היד של אמא ליטפה את גבי והיא נישקה את ראשי, "למה שלא תיכנסתי להתקלח? אני בינתיים אחליף מצעים והאוורר את החדר."
הנהנתי והיא ליוותה אותי אל המקלחת שהייתה ממוקמת בחדר. "אני משאירה לך חלוק ומגבת כאן תצאי כשתסיימי, אני אכין לך משהו קטן לאכול. קחי את הזמן." היא ניסתה להישמע מעודדת אבל זה לא עבד לה, לפחות לא עליי. הסתכלתי על עצמי במראה ולא זיהיתי את עצמי. השיער שלי היה מבולגן ומקורזל בגלל שלא חפפתי אותו כבר מעל שבוע, אבל הפנים שלי הם היו מה שהדאיג אותי.
היו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים וסימנים של דמעות אל כל הפרצוף, נראתי נורא. כבויה. לפחות ככה הרגשתי. הורדתי את הפיגמה ונכנסתי מתחת למים החמים. כיוונתי אותם לטמפרטורה הכי חמה כדי לנסות ולהרגיש משהו, לא משנה מה רק לא להרגיש ככה.
אני חושבת שהייתי במקלחת כמעט שעה אבל לבסוף יצאתי, החלפתי בגדים לטרנינג וחולצה שהייתה קצת גדולה עליי והלכתי למטבח ואפיסת כוחות. ראיתי את אמא מתעסקת עם אוכל ומכינה שתי צלחות. ״הינה את. בואי שבי האוכל בדיוק מוכן.״ התיישבתי והיא הניחה מולי צלחת עם חביתה וטוסט. לא באמת הייתי רעבה אבל לא אכלתי כבר יומיים והייתי צריכה להכניס קצת אוכל לגוף.
לקחתי חתיכה קטנה מהטוסט ואכלתי לאט כי פחדתי להקיא. לפתה היה צלצול בדלת ואמא מיהרה ללכת לפתוח אותה.
החזרתי את מבטי לצלחת ושיחקתי עם האוכל. הצלחתי להכניס קצת אוכל לגוף אבל באמת שלא היה לי תיאבון והמחשבה על להמשיך לאכול עשתה לי בחילה. אחרי כמה דקות שאמא שלי עדיין לא חזרה קמתי והלכתי לכיוון הדלת. עצרתי בנקודה בה לא יכלו לראות אותי אבל יכולתי לשמוע בבירור את השיחה. "מתי את מתכוונת לספר לה? את לא חושבת שהיא צריכה לדעת" זה היה נשמע כמו קול של גבר, הצצתי ומה שראיתי אישר את חשדותיי. "זה לא הזמן!" היא לחשה בקול והייתה נשמעת לחוצה. לא יכולתי שלא לתהות אם היא יוצאת עם מישהו. אולי הם דיברו עליי? אבל, אם הם באמת יוצאים למה שהיא תסתיר את זה ממני. אני בטוחה שגם לה היה קשה במהלך השנים והייתי שמחה לראות אותה עם מישהו. אולי היא לא מספרת לי בגלל שאני ומתיאו נפרדנו?
"אתה צריך ללכת, לפני שהיא תבוא ותראה אותך." היא אמרה והסתכלה לכיוון המטבח, כנראה לנסות לראות אם אני שם. התחבאתי חזרה מאחוריי הקיר וקיוויתי בכל ליבי שהיא לא ראתה אותי. "יום אחד תצטרכי לספר לה, או שאני אעשה את זה." הוא אמר ואחרי דקה הסתובב והלך. חזרתי בזריזות לשולחן וניסיתי לשמור על שקט. התיישבתי וחזרתי לשחק עם האוכל שלי. אמא חזרה למטבח ואחרי שראתה שאני כאן היה נראה כאילו הוקל לה. מחשבותיי שוב נדדו למה ששמעתי. יכול להיות שהיא באמת מסתירה ממני משהו.
דחפתי את הצלחת הרחק ממני והתרוממתי מהכיסא. "אני לא ממש רעבה אני הולכת חזרה לחדר"
"את- אפילו לא אכלת כלום"
"אני לא מרגישה טוב" שיקרתי. האמת שהיום לשם שינוי הצלחתי להרגיש יותר טוב מהשבוע האחרון, אני לא אומרת שאני מרגישה מושלם, אבל המקלחת כנראה באמת עזרה. אחרי כמה צעדים הסתובבתי ושאלתי, "אמא.. את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל נכון?" שאלתי בזהירות. מבטה התיישר אליי בפתאומיות והיה נראה שהיא נהיית לחוצה. "כמובן, למה שבכלל תשאלי אותי את זה?" משכתי בכתפיי, "סתם" אמרתי והלכתי לכיוון חדר האורחים שבימים האחרונים משמש לי כחדר. בהמשך כל היום השיחה שלה הציקה לי ולא עזבה אותי במנוחה. הייתי צריכה תשובות. להבין למה היא מסתירה ממני דברים ומה בכלל היא מסתירה.

ניחושים מה הסוד הגדול?
מצטערת שקצת נעלמתי, נכנסתי לתקופת מבחנים ואיתה הגיע גם מחסום קריאה וגם כתיבה.
דבר אחרון, רק רציתי לאחל לכולם שתהיה שנה טובה ומוצלחת. חיבוקים ונשיקות💛🫶🏻