אנסטסיה
אחרי שעליתי למונית ביקשתי מהנהג שיקח אותי לבית מלון שנמצא בערך שעה נסיעה. הייתי צריכה להתרחק קצת מכולם אבל לא היה לי את הכוחות לנסוע רחוק יותר. בהתחלה הנהג לא הבין מה רציתי ממנו כי נכנסתי למונית עם דמעות בעיניים ופנים אדומות אבל הצלחתי לגרום לו לנסוע בלי יותר מידי שאלות.
הגענו למלון והנהג עזר לי להוציא את הקופסה הגדולה שהייתה איתי, השמלת כלה שלי. נכנסתי למלון והלכתי לקבלה כדי לקבל את החדר. הצלחתי בנסיעה לסגור כבר חדר עם כל הפרטים ולשלם עליו, למזלי הצלחתי למצוא חדר פנוי מעכשיו לעכשיו.
לקחתי את המפתח לחדר ועליתי לקומה 3, הלכתי במסדרון עד שמצאתי את החדר. חדר מספר 281, נאנחתי ונכנסתי ביאוש. הלכתי אל החלון הגדול שהיה, הוא השקיף על העיר והיה ממנו נוף מרהיב. לא יצא לי לטייל הרבה, כשהייתי נערה זה היה אני ואבא שלי. לפחות מי שחשבתי שהוא אבא שלי. מתיאו הבטיח שהוא יקח אותי לטייל בעולם. הוא הבטיח שכל מה שפספסתי הוא ידאג להשלים.
אני מניחה שגם זה לא הולך לקרות עכשיו.
כל הדברים צפו מחדש והתחלתי לבכות. גופי קרס אל הרצפה ונשענתי עם הגוף על הקיר. הייתי עייפה ומותשת, כבר לא ידעתי איך להכיל הכל או איך להתמודד עם הכל. כל חיי סבלתי מידיים של אדם שבכלל לא היה קשור אליי. ראשי מלא בכל כך הרבה שאלות שאני חושבת שהוא עומד להתפוצץ, אבל לא היה לי את מי לשאול. אמא שלי התבררה כלא אמינה ולא נשארו עוד אנשים שיכולתי לדבר איתם או לסמוך עליהם. היא הבטיחה שהיא תהייה שם בשבילי הפעם, שזה יהיה שונה מהפעם הקודמת, שהיא לא תעזוב או תאכזב אותי אבל מה שמשנה דברים זה מעשים ולא דיבורים. ליילה לא אהבה את הקשר שלי ושל מתיאו, ואפילו עכשיו כשהיא רואה באיזה מצב אני נמצאת היא עדיין מעודדת אותי לשכוח ממנו ולהתקדם.
אבל לא ידעתי איך, היינו אמורים להתחתן. זה לא עוד סתם בן אדם שאתה חווה איתו חלק משמעותי מהחיים, אני ומתיאו היינו אמורים לבלות את שארית חיינו ביחד. להקים משפחה עם ילדים קטנים וחמודים שמתרוצצים בבית ולהמשיך לאהוב אחד את השני.
כל האנשים שאמרו לי להתקדם עם חיי הם אלה שפגעו בי הכי הרבה. ובכנות? אני לא חושבת שיש דרך שהייתי יכולה להתקדם האלה, לא מהנקודה שבה נמצאתי כרגע. לא כשאין לי אף אחד.
..........
עברו כבר יומיים, אני חושבת לפחות. איבדתי ספירה של הימים והייתי מנותקת מהמציאות. אחרי שעזבתי את הבית של אמא וליילה הטלפון שלי התחיל לצלצל בלי סוף וקיבלתי מליון הודעות מהן אז כיביתי את הטלפון.
לא יצרתי קשר עם העולם ולא יצאתי מהחדר הזה. שקעתי במחשבות, אני מתחילה לחשוב שזה נהיה התחביב החדש שלי. הדבר היחיד שהיה לי במוח הוא מתיאו, הוא הצליח להוציא אותי מהבור הזה פעם אחת והפעם יש מישהו שיכול לעזור לי להרגיש יותר טוב זה הוא. הבעיה הייתה שהוא זה שנפרד ממני. הוא זה שהסתיים את היחסים בנינו בטענה שהוא לא רוצה לסכן אותי ושהוא לא יכול לחיות עם העובדה שהוא יכול לפגוע בי אבל הוא אפילו לא מתחיל להבין שמה שהוא עשה פגע בי הרבה יותר.
הסתכלתי על הקופסה עם השמלת כלה שלי. הקופסה שהכילה את האושר שהיה עתיד לבוא. השמלה שנמצאת שם הייתה אמורה לפתוח לי רשמית חיים חדשים, עם אנשים חדשים. אבל מרגיש לי שמאותו רגע הכל התחיל להידרדר. כאילו מהרגע שקניתי אותה החיים התחילו להתפורר לאט לאט מבלי ששמתי לב.
קמתי לאט מהרצפה והלכתי אל הקופסה הגדולה שהייתה ממוקמת בפינת החדר. שמלת הכלה שלי. השמלה שהייתה אמורה להביא איתה את האושר שלי ולהבטיח לי חיים טובים ויפים, אבל במקום זאת היא הביאה איתה הרס. הוצאתי את השמלה בזהירות ובחנתי אותה בעיניי, היא הייתה יפה. מהשנייה הראשונה שראיתי אותה ידעתי שזאת הולכת להיות השמלה. בהחלטה של רגע התפשטתי ומדדתי מחדש את השמלה, הייתי צריכה לחזור לאותו הרגע. אותו הרגע שהייתי שמחה והיה לי את כולם לצידי.
אל תהרגו אותי😁
אני יודעת שהפרק קצר, מחר מפצה אותכם באחד ארוך, קריאה מהנה💋🫶🏻
YOU ARE READING
נשמה תאומה
Roman d'amourאנסטסיה הופרדתי מאחותי כשאני הייתי בת 15 והיא 13. לא ראיתי ולא שמעתי ממנה מאז. היינו כל היום ביחד, עד שיום אחד אבא איים על אמא שתעזוב. בתמורה היא לוקחת אחת מאיתנו. היא לקחה את אחותי... נשארתי עם אבי שהיה מתעלל בי, מרביץ לי ו... אונס אותי... היום אנ...
