נשמה תאומה

פרק 37

אנסטסיה

כנראה שנרדמתי כי הדבר הבא שקרה היה שהתעוררתי בעקבות הצעקות של אמא וליילה, "אנסטסיה! אלוהים, את בסדר" ליילה רצה אליי ומיהרה לחבק אותי. מתיאו עדיין ישב על ידי כשאני נשענת עליו וזרועותיו מקיפות אותי. התנתקתי ממנו כדי לחבק את ליילה. התענגתי על החיבוק שלה וניסיתי להתעלם מהכאב שהרגשתי בכל חלק בגופי. אומנם ירו בי בבטן אבל אני יכולה להרגיש זרמים של כאב שעובר לכל פאקינג חלק בגופי. ליילה התרחקה קצת ואמא באה גם לחבק אותי, יכולתי לראות דמעות בעינייה, לא התכוונתי להדאיג אותה כל כך ולגרום לה נזק ועכשיו אני לא יכולה להפסיק לחשוב שאולי היא נפגעה. "אמא... אל תבכי אני בסדר אני מבטיחה" אמרתי וליטפתי את גבה כדי לנסות להרגיע אותה, " אוי, ילדה יפה שלי... את לא מבינה כמה דאגתי..." היא ליטפה את פניי וחיבקה אותי שוב. אני שמחה שאני ואמא הסתדרנו אחרי הכל, בהתחלה פחדתי לשמוע מה שיש לה להגיד לגבי הסיבה שהיא עזבה. אמנם ידעתי חלק מהסיפור כי בכל זאת הייתי שם כשהכל קרה אבל אחרי שהם עזבו אבי גרם לי להרגיש כאילו היא לא אהבה אותי, כאילו ליילה הייתה הילדה היפה, הטובה, החכמה ואני הייתי סתם נחותה. אבל אני שמחה שאחרי הכל אני ואמא הצלחנו לשקם את הקשר שלנו למרות כל מה שקרה והנזק שאבי השאיר.
"אני אלך להביא עוד כיסאות"סביו אמר ורק אז קלטתי שהחדר היה יחסית גדול אבל ריק. היו בו שני כסאות וסוג של מדף שידה שמאפשר להניח עליו דברים את המיטה וזהו, שאר הדברים שהיו בחדר היה ציוד רפואי שהיה ממוקם בצד המיטה או מאחוריה. עכשיו ראיתי שמתיאו קירב את הכיסא השני שהיה בחדר לאמא שלי כדי שתוכל לשבת עליו ואז הוא התיישב בעצמו על הכיסא השני. אחרי כמה זמן ליילה נכנסה לחדר כשהיא מחזיקה קרטן שעליו מונחות כמה כוסות קפה וסביו אחריה שנכנס עם שני כסאות, ליילה הביאה לכולם כוס קפה אחרי שהיא וסביו התיישבו על הכיסאות. היא הצביע על עוד כוס קפה שנשארה, "רוצה גם?" הנדתי בראשי לשלילה, "אני בעיקר רוצה לישון" אמרתי והתמקמתי מחדש ככה שאני נמצאת במצב של חצי שכיבה והנחתי ראש על הכרית.  "הרופא אמר שהוא יגיע בקרוב כדי לבצע בדיקה מקיפה אז בכל אופן אני לא חושבת שיתנו לכם להישאר בחדר", מתיאו נחר בבוז "כן בטח"
"מתיאו" אמרתי לו באזהרה, "אתה חייב להפסיק לאיים על רופאים ולשם שינוי להקשיב למה שהם אומרים" מאז שאני התעוררתי שמעתי את מתיאו מחלק לרופאים הוראות ומתווכח עם המון דברים שהם אמרו שלא מצאו חן בעיניו. אם זה קרה בכמה שעות בודדות אז אני לא רוצה לדעת מה הלך פה במהלך השבוע שאני כבר נמצאת בו, "אני אאיים על כל מי שצריך כשזה מגיע לבריאות והביטחון שלך" למרות שרציתי להווכח איתו על זה כי הרופאים יודעים מה הם עושים אז הוא סתם מתווכח איתם אבל ידעתי שזה יהיה חסר תועלת, אמנם אני ומתיאו לא מכירים תקופה כל כך ארוכה- למרות שזה מרגיש ככה- הספקתי להכיר את מתיאו טוב ואם יש משהו שאני יודעת הוא שבוויכוח הזה אני לא אנצח. גם אם רוב הפעמים הקטעים האלה עצבנו אותי אהבת לראותי שמתיאו דואג לי ככה אבל אני לא חושבת שאני אי פעם הודה בזה בפניו.

אחרי זמן מה רופא ואחות נכנסו לחדר וראיתי איך סביו ומתיאו נדרכו ולשנייה אחת שלחו יד לאקדחים שלהם, מדהים היה לראות שזמן התגובה שלהם כל מהיר. לפעמים אני לא מבינה איך הם יכולים להיות כל כך מרוכזים במשהו אבל באותו הזמן לשים לב ולהיות ערנים לסביבה שלהם, "וואו אמ.. יש לנו פה הרבה אנשים, לצערי אני אבקש מכם לעזוב עד שנסיים לערוך את הבדיקות"
"אני בטוח שתוכלו לבצע אותם כשאני נמצא כאן" מתיאו אמר אבל לא רציתי ליצור בעיות ואי נוחות גדולה יותר ממה שכבר יש בחדר אז מיהרתי לענות למתיאו, "מתיאו. אני אהיה בסדר, תוכלו לחזור כשהרופאים יסיימו" ראיתי שזה לא מצא חן בעיניו אבל אמא גם התחילה להגיד משהו, "בכל מקרה רציתי שנדבר קצת, נוכל ללכת לשתות משהו" אמא שלי אמרה למתיאו וגרמה לי לעצור ולבהות בה ואז במתיאו. העיניים שלי התרוצצו בין שניהם, מנסות למצוא תשובות לשאלות שלא נשאלו. "מה הולך פה?" שאלתי לבסוף כשאף אחד לא אמר כלום, המבט שמתיאו שלח לי גרם לי להבין שגם לו אין מושג, "אני רק רוצה לנהל שיחה עם בעלך לעתיד" היא אמרה את הדברים כאילו היו מובנים מאילו ולפני שהספקתי להוסיף משהו כולם יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד עם הרופאים, נאנחתי ונתתי לרופאים לעשות את כל הבדיקות שהיו צריכים. השתדלתי להשאיר את המוח שלי מפוקס בדבריו של הרופא אבל המחשבות שלי כל הזמן נדדו לעובדה שאמא שלי רצתה לנהל עם מתיאו שיחה. אמנם הם לא מכירים לעומק אבל יצא להם לדבר פעם או פעמיים, חוץ מזה מתיאו לא טיפוס ידידותי במיוחד אז לא ציפיתי ליותר מידי אבל חששתי ממה שיש לאמא להגיד. אני יודעת שאין דבר שמישהו יגיד שיגרום למתיאו לאי נוחות או מישהו שיכול לאיים עליו אבל לא ידעתי מה אמא הולכת להגיד לו ופשוט קיוויתי שהיו לא תביך אותו. או אותי.