נשמה תאומה

פרק 16

מתיאו

לא יכולתי לשחרר אותה, פשוט לא יכולתי.
ראיתי את כל החששות בעיניים שלה, את כל הפחדים שלה.
ידעתי שהיא לא תנסה לברוח ממני רק כשהיא תרגיש בסביבה מוגנת, אז עכשיו הייתי צריך לשכנע אותה שהיא בטוחה איתי, שאני לא כאן כדי לשחק משחקים.
״את מוגנת איתי אני מבטיח לך, אני לא רוצה שתלכי״ אמרתי,
״אף פעם לא הייתי בקשר עם אף אחד, אני לא יודעת איך להתנהל מפה... יש יותר מידי מחשבות וזכרונות שמפריעים לי, אני לא חושבת שאני מסוגלת״ היא אמרה כאילו היא רוצה להצדיק את הבחירות שלה. סובבתי את גופי אליה ותפסתי בשתי ידייה, ״אני יודע שאת לחוצה אבל אני מבטיח לך נתקדם לאט״ עצרתי לרגע מתלבט אם להמשיך לדבר ולחשוף את עצמי בפנייה, ״את גורמת לי להרגיש דברים שלא הרגשתי כלפיי אף אחת אחרת, אני לא חושב שאני מסוגל לתת לך ללכת.״ הסתכלתי לה בעיניים מנסה להראות לה שאני מדבר לגמרי בכנות, פרסתי את כל הקלפים על השולחן, לא ידעתי מה עוד להגיד וקיוותי שאולי היא לא תיסגר בפני. ״באמת?״ היא שאלה בלחש והיסוס, ״כן״

״בכנות? אני לא חושבת שאני באמת רוצה ללכת״ אמרה בלחישה שבקושי היה ניתן לשמוע. הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים. רציתי לנשק אותה כל כך אבל רציתי שזה יבוא ממנה, כנראה היא הרגישה אותו דבר כי אחרי שנייה היא הצמידה את השפתיים שלה לשלי. זו הייתה נשיקה עדינה אבל עוצמתית, להראות אחד לשני עד כמה התכוונו למילים שלנו, לכוונות שלנו, כמה אנחנו בסיפור הזה ביחד.
״זה אומר שאת נשארת?״ שאלתי בזהירות, אחרי שהתנתקנו מהנשיקה. ״כן״ היא אמרה תוך כדי צחקוק.

..........

עברו כמה שעות, הלכתי עם אנסטסיה לדבר עם בעל הדירה כדי להגיד לו שבסוף היא לא רוצה אותה ועכשיו אנחנו בבית אוכלים.
״אני צריכה ללכת לעבודה עוד שעה״ אנסטסיה אמרה תוך כדי שהיא נאנחת. ״אני לא אוהב את זה שאת עובדת שם, חוץ מזה את לא צריכה לעבוד אני אקנה לך כל מה שאת צריכה״ אמרתי, בכל בר יש לפחות סוטה אחד שבה כל ערב, וזה שהיא עובדת שם לא עוזר לסיטואציה, ובאמת הייתי קונה לה כל מה שהיא רק הייתה רוצה. ״מתיאו״ היא אמרה בקול קצת עצבני ומיואש.
״אני לא הולכת לדבר איתך על זה. אני הולכת לעבודה וזה סופי.
וזה לא קשור רק לכסף למרות שאני ממש לא מתכוונת שתשלם לי על הכל, זה קשור גם לעובדה שאני צריכה תעסוקה, אני לא יכולה לשבת כל היום ולא לעשות כלום.״
״בסדר... את יכולה לפחות להוריד בכמות המשמרות? אני רציני אנסטסיה אני אקנה לך כל מה שאת צריכה״ אמרתי, לא רציתי לריב איתה אבל באמת לא אהבתי את הרעיון שהיא עובדת שם ועוד בשעות מאוחרות.
״מבטיחה״ אמרה וקמה מהכיסא ״אני הולכת להתארגן״

״אנסטסיה, את תאחרי״ צעקתי לה, אמרתי לה שאני אקח אותה לעבודה כי גם ככה התכוונתי ללכת למשרד שלי שם.
״אני באה, אני באה. הנה אפשר ללכת״ היא ירדה מהקומה השנייה והגיעה לכניסה של הבית.
היא הייתה לבושה בסקיני גינס כחול וחולצה שחורה עם מחשוף קצת עמוק. כנראה היא שמה לב למבטי כי היא נעמדה עם הידיים על המותניים והחזירה לי מבט, ״אל תסתכל עליי ככה זה לא כזה חשוף״ אמרה והתחילה לצאת לכיוון החנייה, ״בוא אני עוד אאחר״

אחרי נסיעה קצרה חנינו והתקדמנו לכיוון הכניסה של הבר.
״מתי את מסיימת?״
״שתיים וחצי״ היא ענתה לשאלה, ״בסדר, אני אחכה לך״ אמרתי לה, גם ככה היה הרסה דברים שהייתי צריך לעשות ולא הייתי משאיר אותה פה לבד.

״סביו מה אתה עושה פה?״ נכנסתי למשרד וראיתי אותו יושב פה.
״יש לנו מידע על מישהו, הוא היה צריך לשלם לנו והוא נעלם, לא עונה לטלפונים וגם בבית שלו אין אף אחד״ אמר והניח תיקייה על השולחן, ״זה הוא?״ שאלתי מכוון את מבטי לתיקייה.
״כן, קוראים לו מייקל תומפסון״, ״בסדר, תתאג שימצאו אותו״
אמרתי. אף אחד לא יכול להתחבא ממני, לא משנה כמה מנסים.