נשמה תאומה

פרק 41

אנסטסיה

אני חושבת שעברו כבר בסביבות השלוש שעות, אחרי שסיימנו לאכול עברנו לסלון לדבר קצת. מידי פעם סביו ומתיאו נטשו אותנו לכמה זמן והלכו למשרד, בגלל שיחות טלפון כאלה ואחרות אבל כשהם כן פה הם בעיקר שמים לב לכמות היין ששתיתי. "את לא חושבת ששתית מספיק?" מתיאו שואל אותי בזמן שאני מסיימת עוד כוס יין. נענעתי בראשי, אני לא שיכורה אבל אני גם לא הכי צלולה שיש. אחרי השבועיים האחרונים וכל מה שקרה הייתי צריכה קצת לנקות את הראש עם כל המחשבות שמתרוצצות שם. באיזשהו שלב אמא פרשה ואמרה שהיא עייפה והלכה הביתה וליילה נשארה איתי. המשכנו לדבר אבל כל השיחה ראיתי שמשהו מציק לה ואז הגיע השלב שלא יכולתי לשתוק יותר, "אוקיי, מה נסגר איתך?" שאלתי אותה באנחה והסתכלתי עליה "למה את מתכוונת?"
"מאז מה שקרה את מתנהגת מוזר. אני רואה איך את מסתכלת על מתיאו או איך את מגיבה בכל פעם שאני מזכירה אותו בשיחות שלנו" קיוויתי שהיא לא מתכוונת להמשיך להכחיש את זה כי בכנות לא היה לי כוחות להתעסק עם זה, אני אוהבת את מתיאו וברור שבמקום מסויים בתוכי אני מפחדת אבל אני לא אעזוב אותו בגלל זה.
"אנסטסיה." היא נאנחה ותפסה את שתי ידיי בידיה, לפי הפרצוף שלה הבנתי שאני לא הולכת לאהוב את מה שיש לה להגיד, "אני יודעת שאת אוהבת אותו אבל את חייבת להבין שהחיים שלו מסוכנים. הוא מסוכן"
נענעתי בראשי כלא מאמינה. הפה שלי היה פעור ולא ידעתי בכלל איך להגיב לדברים שהיא כרגע אמרה, מסוכן?! מתיאו הוא הרבה דברים אבל הוא הבן אדם האחרון שאני אחשיב כמסוכן. החיים שלו מסוכנים, העבודה שלו מסוכנת אבל הוא? הוא לא מסכן אותי, הוא לעולם לא יסכן.
קמתי במהירות ומשכתי את ידיי מהאחיזה שלה, "אני לא מאמינה שזה מה שאת חושבת..." אמרתי לה, עדיין פעורת פה. "את לא רואה את זה כי את מסונוורת מאהבה. בחיים לא היית בקשר כזה עם מישהו, אין לך ניסיון. אולי את חושבת שזה אהבה אבל את מתעלמת מכל הסכנה שיש בדרך"
זה מה שהיא חושבת? אחותי, אחותי שלא הייתה איתי כל השנים האלה חושבת שהיא מכירה אותי יותר טוב ממני. יש משהו אחד נכון במה שהיא אומרת, אין לי ניסיון. וגם לא יהיה. אתם יודעת למה? כי לפני שהכרתי את מתיאו אף גבר לא הצליח לגרום לי להרגיש בטוחה, אף גבר לא גרם לי להרגיש משיכה אליו או רצון להמשיך לדבר איתו ליותר מכמה דקות. זה לא שלא ניסיתי לצאת עם גברים, זה שפשוט אף אחד לא גרם לי להרגיש מספיק בטוחה איתו כדי להישאר בקרבתו ולהיות איתו. אם כבר זה רק מוכיח שמה שיש לי ולמתיאו זה אמיתי, הגבר היחידי בעולם הזה שהצליח לגרום לי להרגיש בטוחה, בן אדם שמנהל חיים יותר מסוכנים מכל בן אדם שפגשתי הצליח לגרום לי להיות מאושרת ובטוחה יותר ממה שאי פעם הייתי.
"אוו תאמיני לי שאני רואה את הסכנה. אם את חושבת שאני לא רואה אותה בגלל שאני אוהבת את מתיאו אז את טועה, זה פשוט שהחיים שלנו ביחד שווים את הסיכון" אמרתי, "את יודעת למה לא הייתי עם גברים אחרים? למה לא היה לי בן זוג לפני מתיאו? הא? לא יכולתי להתקרב לאף אחד! את לא היית עם אבא כל השנים האלה, אני הייתי. הנזק שהוא גרם לי היה יותר גדול ממה שאת יכולה לדמיין בכלל, אבל מתיאו שינה את זה, הוא החזיר אותי לחיים. בזכותו מצאנו אחת את השנייה, את צריכה להודות לו במקום לזלזל בו ככה"
כל כך הרבה עצבים ורגשות שונים משתוללים לי בגוף יחד עם כל היין ששתיתי נהייה לי חם ואני מרגישה כאב ראש חזק שלא עוזר לסיפור. ליילה נאנחה וקמה מהספה, היא התקרבה אליי ותפסה שוב את ידיי, "את נסערת, אני מבינה את זה, אבל אני באה רק לטובתך. את אולי לא רואה את זה עכשיו אבל אני באמת חושבת שאולי את ומתיאו לא מתאימים, אולי אתם צריכים לשקול להיפר-"
"שלא תעזי להשלים את המשפט הזה!" אמרתי באזהרה, אחרי כל מה שאמרתי לה היא עדיין ממשיכה לחשוב ככה. מילא לפחד שאני אפגע עוד פעם אבל להגיד שאנחנו צריכים להיפרד. אם זה מה שהיא מציעה היא כנראה לא מכירה אותי טוב כמו שחשבתי. "פשוט תלכי" אמרתי בשקט וקולי הביע אכזבה, היא התקרבה אליי קצת אבל אני עצרתי אותה והתרחקתי, "אנסטסיה..."
"פשוט תלכי, לעזאזל"
"בסוף את תביני שאני צודקת" אמרה והסתובבה ללכת, התיישבתי על הספה ושפשפתי את רקותי. הייתי עייפה ומותשת, כל מה שאני רוצה כרגע זה רק ללכת ולהתקלח כדי לשטוף את כל היום הזה ממני וללכת לישון. רציתי פשוט להפסיק לחשוב. לפעם אחת שפשוט כל המחשבות יעלמו כי לא יכולתי יותר, זה היה קשה מספיק גם בלעדייה.

הלכתי למשרד של מתיאו ונכנסתי מבלי לטרוח לדפוק, מוצאת שם את מתיאו וסביו. כשהם שמעו אותי המבטים של שניהם התרוממו מהניירת שפזורה על השולחן והמחשב, "את נראית מותשת"
המשכתי ללכת לכיוון של מתיאו מבלי לטרוח לענות על השאלה שלו כי אני בטוחה שאפשר לראות את התשובה בבירור על פניי. הוא סובב קצת את הכיסא ואני התיישבתי עליו, הוא עטף אותי בזרועותיו ואני השענתי את ראשי על כתפו. "נראה לי שאני אזוז, אני אברר לך את הפרטים" סביו אמר למתיאו והלך לכיוון הדלת, "סביו. אני רוצה תשובות כמה שיותר מהר" מתיאו אמר לו באזהרה וסביו הנהן ויצא.
לא יכולתי שלא לשים לב לטון הדיבור של שניהם, היה נשמע שהם דואגים כאילו משהו רע הולך לקרות. אבל מה שזה לא יהיה אני אתחקר אותם כבר מחר, היום המוח שלי כבר לא עובד.
"את רוצה לספר לי למה את ככה? שמענו טיפה צעקות מהסלון מקודם"
"אני רוצה לישון" אמרתי והרמתי את פניי ככה שמבטינו הצטלבו, "אבל אני לא יכולה להתקלח לבד בגלל התחבושת"
הוא גיחך קצת ואני נשבעת שיכולתי לראות חיוך קטן על פניו. הוא כיבה את המחשב וסחב אותי לחדר שלנו, באותו לילה אחרי מקלחת וכמה אורגזמות שכבנו במיטה כשאני עטופה בזרועותיו של מתיאו אבל מחשבותי כל הזמן נדדו אל מה שליילה אמרה. הפריע לי שזה מה שהיא חושבת, במיוחד אחרי כל הדברים שאמרתי וסיפרתי לה. קיוויתי שמתיאו לא חושב כמוה, קיוויתי שליילה תלמד להשלים עם המצב כי אחרי כל מה שעברנו לא רצית שהיחסים בינינו יפגעו, גם עם עמוק בתוכי ידעתי שברגע שהיא הציעה שאני ומתיאו ניפרד חלק קטן מהאמון שלי בה נפגע.