נשמה תאומה

פרק 4

אנסטסיה

אחרי כמה שעות סיימתי את המשמרת שלי.
השעה הייתה כבר שתיים, לקחתי את התיק עם כל הדברים שלי ויצאתי. הבר לא כל כך רחוק מהבית שלי אבל יש הליכה של עשר דקות בערך.

אחרי כמה דקות של הליכה כשעברתי ליד פנייה לסמטה שמעתי צעקות של קריאה לעזרה. ידעתי שזה לא רעיון טוב ואני לא אוהב את מה שאני אראה שם אבל הייתי חייבת לעזור למי שהיה שם.
פניתי לכיוון הצעקות וככל שהתקדמתי ככה הצעקות התגברו. הגעתי למבנה ישן והדלת שלו הייתה חצי פתוחה, עכשיו אני יכולה להגיד בוודאות שהצעקות היו של גבר.
בהתחלה התחרטתי ובאתי להסתובב וללכת אבל בסוף
החלטתי להיכנס קצת פנימה כדי לראות מה קורה שם ופשוט קפאתי.
היה שם ארבעה גברים, אחד קשור לכיסא בעוד השלושה האחרים היו אלה שנכנסו לבר מקודם כשכל העיניים הופנו אליהם.
אחד מהם תקע סכין ברגל של הבן אדם שקשור לכיסא בעוד השניים האחרים עומדים בצד.
היה חשוך אז לא הצלחתי לזהות מי זה מי.
אחד מהם קלט אותי, ״אדוני״ הוא אמר לבחור שישב ולפני שיכולתי לשמוע את התגובה שלו הסתובבתי והתחלתי לברוח משם.
אני לא יודעת מה חשבתי, למה החלטתי להיכנס לשם? מה ציפיתי שאני אראה?

כעבור שנייה הוטחתי בקיר בחוזקה והשתנקתי מכאב.
נבהלתי.
הסיבה שאני לא אוהבת להיות קרובה לאנשים באיחוד לגברים היא בגלל שאבי היה נוהג להרביץ לי, בין היתר...
הסיטואציה פה גרמה לי להיזכר בכל הדברים שהיה נוהג לעשות, דברים שאני מנסה להדחיק כמה שיותר.
נזכרתי שיש לי ספריי פלפל בתיק הצד שלי.
אחרי שברחתי מאבי שמתי בכל תיק שלי אחד כזה ליתר ביטחון, אני משערת שתמיד הייתה לי מחשבה שאבא שלי רודף אחרי.
אבל לפני שהספקתי למצמץ הוא חטף לי את הספריי מהיד והביא אותו לגבר שתפס את צומת ליבי מוקדם יותר בבר.
״פאבלו, לך אל סביו, תנקו את הבלגן אני אסתדר מפה״ הוא אמר לבחור שתפס אותי בכוח שמסתבר שקראו לו פאבלו. ״אתה בטוח מתיאו?״ פאבלו שאל את מתיאו, מסתבר. מתיאו הנהן ופאבלו נכנס חזרה למבנה.

״מה את עושה פה אנסטסיה?״ מתיאו שאל אותי ובאותה שנייה שכחתי מהבחור החתיך שנכנס מקודם לבר ומשך את צומת לבי, כרגע עמד מולי מפלצת.
״א-איך אתה יודע איך קוראים לי?״ שאלתי בפחד. כבר לא הייתי בטוחה עם זה בגלל מה שראיתי מקודם או מהקרבה שלו וזה שהוא מחזיק אותי צמוד לקיר. כנראה שניהם.
״אני שאלתי קודם״ אמר. ״מה. את. עושה. פה. אנסטסיה?״ הוא חזר על השאלה רק הפעם הדגיש כל מילה.
היססתי. איך אפשר שלא? לפני שנייה ראיתי אותו כמעט
הורג מישהו.
״א-אני אענה ל-לך על ה-הכל אבל אתה יכול לשחרר אותי? ב-בבקשה?״ שאלתי, תוך כדי שאני רועדת מפחד.
ציפיתי שיגיד לא. שיסרב. אחרי הכל הדבר היחידי שאני רואה זה את המבט הקר שלו. ואני לא יודעת מה גרם לו לעשות את זה אבל הוא שחרר אותי ולקח צעד אחורה.

נשמתי עמוק ונרגעתי קצת, מזה שהוא לא כל כך קרוב, ״הייתי בדרך הביתה מהמשמרת בבר ושמעתי צעקות אז הייתי חייבת לבדוק מה קרה ומה זה הצעקות האלה..״ עניתי לו על השאלה.
״זה מסוכן ללכת ברגל לבד בשעות האלה״ הוא אמר לי, ותהיתי למה הוא דואג לביטחוני. לפני שנייה הוא כמעט הרג מישהו למה שיהיה לו אכפת? זה לא שהוא מכיר אותי....
״הבר נמצא עשר דקות הליכה מהדירה שלי זה לא כזה רחוק, חוץ מזה היה לי ספריי פלפל בתיק אבל פאבלו הזה לקח לי אותו״ עניתי בתגובה מתחרטת על הדבר האחרון שאמרתי. חשבתי שהוא יתעצבן, אולי אפילו ירביץ לי, אבל זה לא קרה.
״בואי״ הוא אמר והתחיל ללכת, עדיין שומר על צעד אחד רחוק ממני ובתוך תוכי הודעתי לו על כך. ״לאן?״ שאלתי, ״אני לוקח אותך הביתה״.
אני לא יודעת מה גרם לי לבוא איתו, כנראה הפחד שיפגע בי אבל נכנסתי למכונית בלי להתנגד.