נשמה תאומה

פרק 38

מתיאו

לא תכננתי להשאיר את אנסטסיה לבד עם הרופאים, מכמה סיבות.
דבר ראשון אחד מהם הוא גבר. תקראו לי קנאי, תקראו לי רכושני, אבל אני רק מציין עובדה חוץ מזה שזה לא משנה אם הוא הרופא שלה או זה שהוא נראה בן מאתיים הוא עדיין גבר. דבר שני לא סמכתי על אף אחד מהם, או על מישהו שהוא לא אני או סביו כשזה מגיע לאנסטסיה. נכון ששיחדתי את בית החולים לתנאים קצת יותר טובים וגם הבהרתי יפה מאוד לרופאים שלא כדי להם שיקרה משהו לאנסטסיה אבל עדיין רציתי להשגיח עליהם בעצמי. אני לא מופתע כשאנסטסיה אמרה לי להפסיק להתווכח איתם וביקשה שכולנו נצא מהחדר אבל אני כן הייתי קצת מופתע שאמא שלה אמרה שהיא רוצה לדבר איתי, לא יצא לנו לדבר, רק להחליף כמה מילים בודדות ואמנם היו לי השארות משלי לא באמת יכולתי לדעת לאן השיחה הזאת תלך אז כשהיא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי ניסיתי להסתיר את ההלם שלי אבל לפי הפרצוף של אנסטסיה ראיתי שלשם שינוי לא הצלחתי להסתיר את זה כל כך טוב.
לפי מה שהבנו מהרופאים הבדיקות שהם צריכים לעשות יערכו בסביבות השעה שעתיים הקרובות אז החלטנו כולנו ללכת לאכול במסעדה שהייתה בקרבת מקום. אני וסביו כמובן התנהגנו בצורה שונה בגלל שהיינו בציבור ואחרי מה שקרה היינו קצת יותר דרוכים מהרגיל אבל לא היו לנו הפתעות מסוג כלשהו עד כה אז זה מצויין. אחרי מה שקרה לא היססתי וישר שלחתי תגובה ואייומים בחזרה אל הרוסים כדי להבהיר להם כמה דברים, ביניהם שאין להם מספיק כוח וגם לא כדי להם להסתכסך איתי ובנתיים היה נראה שזה עבד.
התיישבנו אני וסביו אחד ליד השני עם הפנים אל הדלת כדי לאפשר לנו נקודת מבט ישירה למקרה ויצוץ משהו ואמא של אנסטסיה וליילה מולנו, הזמנו אוכל לפני שאמא של אנסטסיה התחילה לדבר, "אני יודעת שלא ציפית לשיחה הזאת ואני גם יודעת שלא הייתי בחלק גדול מחייה של אנסטסיה אבל אני מנסה להשלים את הפערים שאני והיא צברנו ובתור אמא שלה רציתי לדבר איתך.... אני לא מכירה אותך לעומק אבל כן נחשפתי לחלקים מסוימים ממך ומהעבודה שלך ואני כבר אומרת לך שלא אתן שאף אחת מהבנות שלי תיפגע" אמרה וראיתי בעיניים שלה המון רגשות ותחושות שמתרוצצות אצלה, פחד. חשש. אכזבה. דאגה. לא יכולתי להבין אותה מנקודת המבט שהיא מסתכלת על הסיטואציה מהסיבה הפשוטה שההורים שלנו נפטרו כשהיינו די צעירים ואני לא זוכר הרבה רגעים כאלה של דאגה איתם ולא היה לי ילד משלי כדי לדאוג לו ולחשוש לחייו כמו שהיא מרגישה לגבי חייה של אנסטסיה או של ליילה, אבל דבר אחד שנינו מסכימים עליו והוא שלא אתן לאנסטסיה להיפגע יותר. מה שקרה היה טעות ולא אתן שזה יקרה שוב. "אני לא אתן שמה שקרה יחזור על עצמו, את זה אני יכול להבטיח לך. לא אתן שאנסטסיה תיפגע אבל אני יכול להבטיח לך שלא משנה מה יקרה לא תן לה ללכת. זה לא משנה אם את לא תרצי בקשר הזה בגלל מה שקרה או בגלל העבודה שאני עובד בה אני לא אתן לאנסטסיה ללכת, אני חושב שהבהרתי את עצמי די טוב בזה שהצעתי לה נישואים"
"אני לא מכירה טוב ולא זוכרת את אנסטסיה לפנייך אבל אני בהחלט תומכת בכם יחד, אני רואה שהיא מאושרת איתך פשוט רציתי לוודא שדבר כזה לא יקרה שנית" אמרה וראיתי את ליילה מנענעת בראשה מהצד עם פרצוף קצת מאוכזב וישר חשבתי על זה שהיא לא סלחה לי על מה שקרה. היא צדקה בדבריה, כשאמרה שמה שקרה היה באשמתי פשוט קיוויתי שהיא תשלים עם זה באיזה שהוא שלב בשביל אנסטסיה.

אחרי שלוש שעות ליילה ואמא שלה אמרו לי למסור לאנסטסיה שהם יראו אותה כבר מחר והם יחזרו לדירה שלהם, סביו הציע להסיע אותם ואמר שהוא כבר יסע הביתה גם כן ויראה אותי מחר ככה שנשארתי לבד. הייתי בכיוון חזרה לחדר של אנסטסיה וכשנכנסתי ראיתי שהיא ישנה, המראה שלה שוב גרם לחלק קטן שבי להתכווץ, היא החליפה לחולצה ומכנסי פיג'מה שהבנו לה והחולצה שלה התרוממה קצת ואפשרה לי לראות אותה ככה עם תחבושות על הבטן שלה כשהיא מחוברת למכשירים ומדדים מסוגים שונים הייתה תזכורת לכל מה שקרה, משהו שאני לא חושב שאי פעם אוכל לסלוח לעצמי עליו. אנסטסיה לאט לאט פקחה את העיניים ושפשפה אותן תוך כדי שהיא מתרוממת קצת לישיבה, "מתיאו?" לחשה והיה ניתן לשמוע את העייפות בקולה, התקדמתי אליה והתיישבתי על הכיסא שהיה ליד המיטה שלה. אחזתי בידה והצמדתי אותה לשפתיי לנשיקה, "הרופאים אמרו שכל התוצאות שלך תקינות ושום נזק חמור לא נגרם ככה שתוכלי כבר מחר לחזור הביתה" אמרתי וליטפתי את פניה, מביט בה ומהופנט מהעיניים שלה, מהיופי שלה. היא הנהנה אבל ראיתי שהיא לא הייתה כל כך מרוכזת ועייפה, "תלכי לישון אהובה, אני כאן שומר עלייך. תמיד."

למחרת בבוקר הלכתי לדבר עם הרופאים לגבי השחרור של אנסטסיה, חתמתי על רוב הטפסים חוץ מכאלה שאנסטסיה הייתה צריכה לחתום עליהם בעצמה וטיפלתי בכל התשלומים שהיו. כשאני והרופא נכנסנו לחדר ראיתי את אנסטסיה כבר לבושה בבגדים שהבנו לה מהבית והיא ישבה על קצה המיטה, היא שפשפה את העיניים בעייפות וחייכה כשראתה אותי. "אני רק צריך שתחתמי כאן ואת משוחררת ללכת" אמר הרופא והגיש לה דף ועט וסימן לה איפה לחתום, "רוב הסיכויים שתרגישי קצת עייפה יותר מבדרך כלל, וקחי בחשבון שאת צריכה לנוח בשבועיים שלושה הקרובים אז אל תאמצי את הגוף אלה אם כן זה נחוץ. תחזרי בעוד שבוע וחצי כדי להוריד את התפרים" אנסטסיה הנהנה אליו בחיוך תודה ואני הושטתי לו את היד ללחיצה. הוא יצא מהחדר ועזרתי לאנסטסיה להתרומם מהמיטה, היא התכווצה קצת והחזיקה עם אחת מידייה בכתף שלי לתמיכה, "את מסוגלת ללכת? רוצה שאני אסחוב אותך?" שאלתי וכבר באתי להרים אותה אבל היא מיהרה להניד בראשה, "אני מסוגלת ללכת, אם לא הם לא היו משחררים אותי עדיין. אל תשכח את התיק שלי" אמרה והצביע עם ראשה לכיוון התיק עם הדברים שהבנו לה. לקחתי את התיק וחזרתי לתמוך באנסטסיה, "הרופאים שחררו אותך כי אני אמרתי להם, גם אם לא היית מסוגלת ללכת הייתי סוחב אותך עד הבית ברגל אם זה מה שהייתי רוצה, שלא תטעי" היא סובבה את מבטה אליי במהירות וחבטה בזרועי, "אתה חייב להפסיק לאיים על אנשים"
"מה הפואנטה בזה שאני שולט בעיר ואנשים מפחדים ממני אם אני לא יכול להשתמש בזה?"