נשמה תאומה

פרק 18

מתיאו

אתמול בלילה אני ואנסטסיה התקדמנו עוד שלב קדימה.
הטעם שלה היה כל כך טוב שלא רציתי לעזוב אותה,.
חיכיתי לקבל את האישור שלה לפני שאני שעשיתי משהו, לוודא שהיא בסדר.
היום בבוקר כשקמתי לעבודה אנסטסיה עוד ישנה. מאז שאנחנו ישנים ביחד, באותה מיטה היא התחילה לישון הרבה יותר טוב, היא כבר לא מתעוררת באמצע הלילה מסיוטים והיא ישנה עד מאוחר. לפי מה שהיא סיפרה לי במהלך השנים האחרונות היא חוותה סיוטים מידי לילה ובקושי הצליחה לישון, אז אני שמח שהדברים שונים עכשיו, אבל אני עדיין לא יכול להפסיק לחשוב על מה היו הסיוט, אני משאר שצריך משהו די משמעותי כדי לחוות סיוטים כל לילה, ועדיין היא לא סיפרה לי על מה הם.

נסעתי למשרד שיש לי בבר כי סביו אמר שיש משהו חדש על הבחור ההוא שגנב מאיתנו סמים, מייקל תומפסון.
כשנכנסתי למשרד סביו כבר היה שם, ״מצאנו אותו, אני ופאבלו הבאנו אותו לאחד המחסנים״ סביו אמר לי. לקח להם שבוע וכמה ימים כדי למצוא אותו, מה שאומר שהוא ניסה להתחבא.
״מצויין, יש לי דברים לעשות היום אז אני ואתה נלך אליו מחר״ אמרתי תוך כדי שאני מסתכל עליו. סביו נראה קצת עייף מבדרך כלל, ״מה קרה לך?״ שאלתי, ״כל הלילה חיפשנו אותו, לא ישנתי״ אמר תוך כדי פיהוק. ״לך לישון קצת ותבוא אליי יותר מאוחר״ אמרתי, קמתי מהכיסא והתקדמתי לדלת.

...........

״יבוא״ אמרתי כשמישהו דפק בדלת. היה כבר ערב, אני ומתיאו ישבנו במשרד שלי בבית ודיברנו על כל מיני נושאים לגבי המאפיה ואנסטסיה נכנסה למשרד.
״או, היי סביו. לא ידעתי שאתה פה, אתה נשאר לארוחת ערב?״ שאלה תוך כדי שהיא מתקדמת אליי, זזתי לאחור עם הכיסא ומשכתי אותה ככה שהיא יושבת עליי. היא לבשה גופייה ומכנסיים  רופפים שמהנקודה בא אני נמצא העניקה לי הצצה קטנה לחזה שלה, ״אממ, האמת שלא תכננתי-״ סביו בא להגיד ואנסטסיה מיהרה לקטוע אותו, ״לא, בבקשה תישאר. הכנתי ארוחת ערב ויש מספיק לכולנו״ סביו הסתכל עליי, מנסה לחפש... האמת שאין לי מושג מה הוא רוצה. אנסטסיה ביקשה שהוא ישאר לארוחת ערב, לי אין מה לעשות בעניין. הוא יכול להתווכח איתה עם הוא לא רוצה... אבל אני לא הולך להתווכח איתה.
״היי! העיניים שלי פה. לא תמיד מה שמתיאו אומר קובע״ אמרה ברצינות ואני וסביו צחקנו. ״בסדר, אני אישאר״ אמר מתיאו בין הצחקוקים.

התחלנו לקום מהכיסאות כדי ללכת למטבח וסביו התחיל לסגור את התיקיות שיש על השולחן. אנסטסיה שמה לב לאחת מהן והושיטה יד כדי לקחת אותה.
״מה זה?״ שאלה, בוהה בתיקייה במבט שמחכה להסבר.
״למה יש לכם את זה? מאיפה אתם מכירים אותו?״ המשיכה לשאול, דורשת לקבל תשובות. סביו ואני הסתכלנו אחד על השני, מנסים להבין למה זה משנה, ״מישהו שגנב מהמאפיה משהו... למה? את מכירה אותו?״ שאלתי בהיסוס. למה שהיא תכיר את האיש הזה? למה שיהיה לה אכפת בכלל? ״זה אבא שלי״.

״סליחה, מה!?״ שאלתי.
זה לא הגיוני בשום צורה. לא היה להם את אותו שם משפחה, ומה הסיכויים שמכל האנשים בעולם זה יהיה אבא שלה?
״אין לכם את אותו שם משפחה״ סביו אמר, קורא את המחשבות שלי ומקדים את מה שבאתי לציין. ״שיניתי שם משפחה כשעזבתי״ אמרה בלחש ומבט מפוחד, ״למה עזבת?״ שאלתי, מנסה להבין את הסיפור שמתרחש פה. ״זה.. זה סיפור ארוך״ אמרה בקול מפוחד והיא התחילה להתקדם לכיוון הדלת. סביו תפס את אחת מזרועותיה, ״למה עזבת?״ אמר, חוזר על השאלה שאני שאלתי. ״עזוב אותי״ אמרה בפחד מנסה לשחרר את זרועה, ״סביו תעזוב אותה, עכשיו״ אמרתי בקול קצת תקיף, הוא לא ימרה את פיו של הקאפו שלו. חוץ מזה שלא הייתי נותן לו או לאף אחד אחר לפגוע בה, בלי שום קשר לזה שאני קאפו. הוא מיד שחרר אותה והיא רצה מחוץ למשרד, אני משאר לחדר השינה שלנו.
״אנחנו נלך אליו מחר על בבוקר״ אמרתי לו בדרכי החוצה מהמשרד.

עליתי במהירות לקומה השנייה לכיוון החדר שלי ושל אנסטסיה.
כשנכנסתי ראיתי אותה מתהלכת הלוך ושוב בקצה השני של החדר עם יד רועדת אחת על החזה.
התקרבתי אליה בזהירות, ״אנסטסיה, תנשמי את בסדר״ אמרתי כשאני ממשיך להתקרב אלייה בצעדים קטנים שלא תיבהל. ״את בטוחה, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך״ אמרתי והנחתי יד אחת על זרוע, ״מ-מתיאו״ גמגמה ומיד פרצה בבכי, ״את בסדר, רק תנשמי״ אמרתי לה מנסה להרגיע אותה.
הצמדתי אותה אליי, מחבק אותה והתיישבתי על הרצפה כשהיא נשענת עליי.

כעבור כמה דקות קצב נשימותיה האט. הסתכלתי עלייה והיא נרדמה כשהיא בחיקי, הרמתי אותה וסחבתי אותה למיטה.
הנחתי אותה על המיטה וכיסיתי אותה בשמיכה, בזמן שצפיתי בה ישנה המוח שלי לא בפסיק לעבוד.
היא לא הייתה מגיבה ככה אם הוא לא היה עושה משהו.
אז כשאני אגלה מה הבן זונה הזה עשה לה הוא יתחרט על זה שהוא בכלל נולד. אני אגרום להתחנן לזה שאני יהרוג אותו כדי שלא יסבול מכאב. הטעות שלו זה שהוא משך את צומת ליבי, כי הוא הולך להתחרט על זה.