מתיאו
הרגשתי שאני לאט לאט מאבד את שפיותי.
אלוהים. לא זכרתי את חיי כל כך אומללים. כנראה שהסיבה היא שלפני שהכרתי את אנסטסיה לא באמת היה לי רגשות, לפחות לא כמו עכשיו. היא לימדה אותי לאהוב ולהרגיש ועכשיו כשהיא עזבה היא לקחה הכל ביחד איתה. תמיד ידעתי שהחיים שלי נהיו מוארים יותר אחרי שאני ואנסטסיה נפגשנו פשוט לא הבנתי עד כמה.אומרים שאתה לא באמת מבין מה יש לך עד שאתה לא מאבד את זה, אני מתחיל להבין את משמעות המשפט. הערכתי את אנסטסיה ולהפתעתי גם אהבתי אותה, אבל לא באמת הערכתי אותה על מה שהיא עשתה, על איך היא שינתה את חיי. אני מתפקד על אוטומט.בקושי הצלחתי לישון בימים האחרונים, כשאני הולך לחדר השינה שלנו אני מוצא דברים של אנסטסיה פזורים ברחבי החדר. לצד שלה במיטה יש את הריח העדין והמתוק שלה, חצי מהארון שלי מלא בצבע וחיים בזכות כל הבגדים והנעליים שלה.
לא הרגשתי כזה געגוע מעולם, גם לא שההורים שלי מתו. אני אפילו לא יודע אם אהבתי אותם, הערכתי אותם. את שניהם. אמא שלי כיבדה את אבי והייתה אמא טובה כלפיי וכלפיי סביו, אבא שלי לימד אותי להיות הכי טוב שיש. בניגוד להרבה אנשים אחרים הוא מעולם לא הרים עלינו יד. במאפיה אלימות במשפחה היא משהו די שכיח אבל לאף אחד אסון להתלונן. כל אב בוחר איך לנהוג כלפי המשפחה שלו, אבל על זה הערכתי אותו, הוא כיבד אותי ואני כיבדתי אותו. אבל בין היתר הוא לימד אותי גם לא להרגיש, לא כאב ולא רגשות. ההורים שלי מתו כשהייתי די צעיר אז אני מניח שאין לי באמת דרך לענות על השאלה אם אני אהבתי אותם. אם הייתם שואלים את אבא שלי הוא היה אומר לכם לא, אבל מאז שאנסטסיה נכנסה לתמונה דברים השתנו, אני השתנתי.
ישבתי במשרד שלי וניסיתי לעבוד, קמתי כדי למזוג לי משהו לשתות מהבר הקטן בדיוק כשקיבלתי שיחה מסביו. לפני כמה שעות הוא אמר שהוא יוצא ויחזור יותר מאוחר, כששאלתי לאן הוא התחמק החוצה מבלי לספק לי תשובה. לפי הניחוש שלי הוא בטח הלך לזיין מישהי פשוט היה לי מוזר שהוא לא אמר כלום בדרך כלל סביו לא חוסך בפרטים. "מה אתה צריך?" שאלתי בחוסר כוחות. הייתי צריך ללכת ולישון כמה שעות.
"אני יודע שאתה הולך להתעצבן אבל אני צריך שתקשיב לי רגע, בסדר?" בשלב הזה היה רק דבר אחד שסביו יכול להגיד שיעצבן אותי- "זאת אנסטסיה" אמר ואישר את החשדות שלי.
אמרתי לה לעזוב ולשכוח מהאהבה שלנו אבל מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה. מיד כל חושיי התחדדו, "מה קרה? היא בסדר?"
"הלכתי לראות מה איתה אבל היא לא הייתה אצל אמא שלה, היא אמרה שלפני כמה ימים שהיא עזב וכיבתה את הטלפון. עשיתי כמה בדיקות ובסוף מצאתי אותה באיזה בית מלון אבל מתיאו..." הוא נאנח בהיסוס לפני שהמשיך, "היא לא נראתה טוב. היא בקושי אכלה אם בכלל והייתה נראית נורא, היא התעלפה."
"תשלח לי את המיקום אני בדרך."
"איפה היא? אני רוצה לראות אותה" אחרי נסיעה של חצי שעה ובערך עשרים חוקי תנועה שעברתי עליהם הגעתי לבית חולים ולא עניין אותי כלום חוץ ממנה, הייתי צריך לראות אותה. "תירגע היא מתאוששת, היא ירדה המון במשקל והייתה מיובשת"
"איפה היא, אני רוצה לראות אותה ולדבר עם הרופא שמטפל בה"
הוא לקח אותי לחדר שבוא אנסטסיה נמצאת ואמר שהוא הולך לקרוא לרופא. נכנסתי לחדר כל גופי קפא. נזכרתי במה שקרה לה. כשפרצו אלינו הביתה וירו בה, היא שכבה בדיוק באותה תנוחה בבית חולים רק שעכשיו היא הייתה נראת רע הרבה יותר. היא ירדה המון במשקל, סביו לא צחק כשאמר את זה, היה ממש ניתן לראות את עצמות הבריח והצלעות שלה למרות חלוק בית החולים שהיה גדול עליה. היא הייתה נראית תשושה, כאילו לא ישנה כבר כמה ימים. אמרתי לה לעזוב כי אני פוגע בה אבל הפרידה שלנו גרמה לה יותר נזק ממה שנגרם לה בעבר. כשהיא שכבה בבית חולים מחוסרת הכרה כי היא קיבלה כדור בבטן היא הייתה נראת פחות גרוע מעכשיו. התקדמתי בצעדים זעירים לתוך החדר, שמתי לב שהיא לא הורידה את טבעת האירוסים שלנו. גם את שלי לא הורדתי, המחשבה הזאת רק עשתה בי צמרמורת, כאילו אם אני הוריד את הטבעת זה יהיה סימן אמיתי שבאמת נפרדנו שאנחנו באמת כבר לא ביחד.
דלת החדר נפתחה ואחות נכנסה לחדר, "היי, אני ד"ר סוואנה מורגן, אתה...?"
"מתיאו וואלקר, הארוס שלה" השבתי בלי להסס למרות שהמידע הזה כבר לא ממש נכון, "מה המצב שלה?"
"היא ירדה המון במשקל בתקופה ממש קצרה והיו חסרים לה המון נוזלים. הבנתי שהמצב המנטלי שלה לא כל כך טוב? אחרי תקופה הגוף שלה לא יכול היה להכיל הכל וזה הסיבה להתעלפות שלה. לא נגרם נזק לטווח הארוך רק פגיע קטנה בראש מהנפילה,
היא כנראה תהייה קצת מבולבלת בהתחלה, יקח לה קצת זמן להיזכר מה קרה״
היא יצאה מהחדר והשאירה אותי לבד. גררתי כיסא שהיה בחדר והתיישבתי ליד המיטה שעליה היא שכבה.
עברו כבר בערך שעתיים, סביו בא להגיד לי שהוא יוצא לטפל במשהו ויחזור יותר מאוחר. אני בינתיים נשארתי לשבת ליד אנסטסיה, לקחתי את היד שלה והחזקתי במפרק כף ידה. הייתה תזוזה באצבעותיה והיא נאנחה. מבטי התרומם אליה בצפייה, לאט לאט היא פקחה את עיניה וחייכה אלי.
״איך את מרגישה?״ שאלתי והקלה שטפה אותי. התגעגעת אלייה, לא משנה מה אמרתי ואיזה שקרים סיפרתי התגעגעתי לראות את החיוך הזה על פנייה.
״עכשיו כשאתה שוב פה יותר טוב״ היא אמרה בחולמניות, מבטה לא היה מפוקס בכלל והיה נדמה שהיא תירדם שוב בעוד מספר שניות. ״לפחות בחלומות שלי אתה נמצא, הרבה זמן שלא היית״
הרגשתי כאילו היא באה ותלשה לי את הלב מהחזה.
״אנסטסיה זה אני, את לא חולמת״ ניסיתי לשכנע אותה אבל היא הייתה מטושטשת מהתרופות.
״זה מה שאתה תמיד אומר, אבל זה לא אמיתי״ אמרה בעצבות ועיניה נעצמו לאט לאט.
איך זה הגיוני כל הרגשות האלה? אני הייתי זה שאמר לה לעזוב מההתחלה אבל כאב לי לראות את הנזק שגרמתי לה.
חוץ מזה שעכשיו אני יודע שזו לא הייתה ההחלטה הנכונה, אני רק מקווה שזה לא מאוחר מידי בשביל זה.
התגעגעתם?
YOU ARE READING
נשמה תאומה
Romanceאנסטסיה הופרדתי מאחותי כשאני הייתי בת 15 והיא 13. לא ראיתי ולא שמעתי ממנה מאז. היינו כל היום ביחד, עד שיום אחד אבא איים על אמא שתעזוב. בתמורה היא לוקחת אחת מאיתנו. היא לקחה את אחותי... נשארתי עם אבי שהיה מתעלל בי, מרביץ לי ו... אונס אותי... היום אנ...
