נשמה תאומה

פרק 8

אנסטסיה

במהלך כל המשמרת לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שמתיאו אמר לי במחסן.
זה נכון, התחמקתי ממנו, ובכל זאת הוא היה הדמות הראשית במחשבות שלי. לא יכולתי להכחיש את זה עוד, נמשכתי אליו. אבל איך אני יכולה? הוא רוצח! הקאפו של המאפיה בניו יורק!
זה לא פרט שאני יכולה פשוט להתעלם ממנו...
ובכל זאת הדבר היחידתי שאני יכולה לחשוב עליו זה הוא.

בסיום המשמרת הלכתי לחפש את ליאו.
בעל הדירה שלי העלה לי את שכר הדירה לא מזמן וזה נהיה קשה יותר מיום ליום לשלם על הכל, חודש שעבר איחרתי עם התשלום וזה היה חד פעמי. רפאל, בעל הדירה אמר שפעם הבא הוא לא יקבל תשלום באיחור ובעיקרון יזרוק אותי מהדירה.
״ליאו!״ צעקתי לו אחרי שראיתי אותו מרחוק, אני מחפשת אותו כבר כמה דקות, ״יש לך דקה?״ שאלתי, ״כן, מה את צריכה?״ שאל בתגובה.
״תקשיב רגע, יש סיכוי שאני יכולה לקבל עוד משמרות? אולי משמרות יותר ארוכות?״ שאלתי וממש קיוויתי לקבל תשובה חיובית, אבל החיים לא תמיד מסתדרים ו-, ״מצטער, אבל אין לי מה לתת לך״ אמר. ״בבקשה ליאו, אין משהו שאתה יכול לעשות אני צריכה לשלם שכר דירה והמשכורת בקושי מספיקה לי לזה״
הוספתי והתפללתי שיהיה משהו שהוא יוכל לעשות, ״מצטער, אין לי איך לעזור לך״ אמר והלך עוד לפני שהספקתי להגיב.
מה אני אמורה לעשות? אני צריכה לשלם שכר דירה עוד כמה ימים.

..........

סיימתי משמרת ואני בדרכי הביתה, עברו כבר כמה ימים מאז שאני ומתיאו דיברנו במחסן ואני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי.
האם אני נמשכת אילו? כן.
האם אני יכולה להיות איתו? לא!
הוא מסוכן. באותו לילה שראיתי אותו בסמטה החשוכה רעדתי מרוב פחד. היה לי כבר גבר אחד עלים בחיים שלי, האם אני באמת מוכנה להתעלם מהפרט שאלימות היא העבודה שלו?
האמת, אני לא יודעת.
ובכל זאת למרות כל נורות האזהרה הוא לא יוצא לי מהמחשבות. בחיים לא חשבתי ככה על גבר, אחרי מה שקרה עם אבי בקושי יכולתי להסתכל לכיוונם. המצב שונה עכשיו אבל לא ראיתי את עצמי מתחילה לפתח רגשות למישהו.

הגעתי הביתה ויצאתי מהמכונית. התקדמתי לכיוון הדירה שלי, ״לא לא לא לא לא! שיט!״ רצתי לכיוון הדירה והרמתי פתק שהיה תלוי על הדלת.
׳הזהרתי אותך שלא תוכלי לשלם באיחור, החלפתי מנעול, תצרי איתי קשר כדי שתוכלי לאסוף את הדברים שלך׳
שיט!
הוצאתי את הטלפון מהכיס ובלי לחשוב פעמיים חייגתי אילו.
השעה הייתה כבר לפנות בוקר אבל הייתי חייבת לנסות, ״הלו?״
רפאל ענה לי, הייתי מופתעת שהוא ער בשעה הזאת...
״רפאל אני מתחננת אני אשלם לך אני מבטיחה, אני רק צריכה עוד כמה ימים״ ניסיתי לנסות לשכנע אותו. ״אמרתי לך כבר, לא יקרה״ ענה בתגובה. ״רפאל בחייך, אמצע הלילה מה אני אמורה לעשות? איפה אני אמורה לישון?״ השעה הייתה מאוחרת ואומנם אני גרה כאן כבר תקופה אבל אני בן אדם שלא אוהב להיות בחברת אנשים אז אין לי למי לפנות או לאן ללכת. ״זה לא בעיה שלי״ אמר ולפני שהספקתי להגיב הוא ניתק.
״שיט״ מלמלתי, התחלתי ללכת חזרה לאוטו. אני ממש לא מתכוונת להישאר במסדרון כל הלילה. אני מעדיפה לישון באוטו, זה לא שיש לי גם יותר מידי ברירה. מחר אני לא עובדת אז אני אוכל ללכת לחפש דירה חדשה. בתקווה שאני אמצע משהו בהתרעה קצרה כזו.