ג'ק, לא ג'קסון-מתורגם מאנגלית

פרק 5

שום חלק בסיפור הזה לא שלי, זה סיפור שאני מתרגמת. ממליצה לקרוא את המקור.
@Alone_like_Saturn ספר מקורי שלו.

ג'ק קם.
הוא ישב על החוף מספיק זמן, הוא הרגיש, למרות שלא היה לו מושג כמה זמן עבר. הוא התחיל לחקור. תחילה רק עם החושים שלו, ואז על ידי הסתכלות מסביב.

לבסוף, מרוצה שקיבל נחת נפשית טובה מהאדמה פנה אל המערות שלאורך צוקי החוף משמאלו.

לקח חודשים לחקור כל מערה אבל פרוסט לא מיהר. עם חלוף כל יום, הדבר שקורא לו התגבר. זה נשמע כמו חושך, ולחישות. כמו דליפת שמן או ספינה טובעת. כמו הנשימה האחרונה של אדם גוסס ואדם מת הנושם כשהוא לא צריך.

אז באופן טבעי ג'ק פרוסט רצה למצוא אותו. בסופו של דבר, ג'ק מצא מערה נוספת. כשהתקרב לכניסה, הוא יכול לשמוע את הקריאה כשהיא מהדהדת מהקירות מתוך עמוק בפנים. ללא היסוס, הוא נכנס פנימה.

בתוך המערה היה אגם. הקריאה הגיעה מאיפשהו מעבר לחוף. ג'ק הבחין בסירה קשורה בקרבת מקום והתעלם ממנה מיד.

במקום זאת, הוא לקח את המקל שלו, שאליו לקח לאחר שהוטבע בטעות חלק מכוחותיו בו, (סיפור ארוך) והדביק את פני האגם בעדינות כל כך שהשטח אפילו לא אדו.

האגם קפא, קרח התפשט מהנקודה שבה נגע במקלו. הוא עצר כדי לתת לו להתעבות ולהתייצב, ואז התחיל ללכת. מוחו היה בשליחות והוא פנה בקו ישר לעבר הדבר שקרא לו.

הוא היה בטוח עכשיו שזה לא אנושי, ושאם זה היה אי פעם זה היה לפני הרבה זמן. כשהגיע לאי הזעיר הזה באמצע האגם פרוסט עצם את עיניו.

הוא התרכז בדופק שלו, עקב אחר הקצב שלו לפני שהוריד אותו באיטיות לנקודה שתהרוג כל אחד אחר. מרוצה, תפקח את עיניו שוב. הוא התקרב לקערה המורמת מעט מלפנים.

בתוך הקערה הזו היה תליון. את התליון היה קשה לראות בגלל הנוזל הירוק האמרלד שכיסה אותו, אבל פרוסט יכול היה. זה היה הדבר שקרא לו. הדבר הלא מת, לעולם לא חי היה תליון.

ג'ק התאכזב. הוא ציפה למשהו...
מגניב יותר. חרב, או גרזן, קשת או פגיון. נשק מסוג כלשהו. לא תכשיט אחד שעונדים על הצוואר. ובכל זאת, הוא לא עזב.

הוא יכול היה להרגיש צללים צבעוניים מתערבלים בתוכו, כבדי מוות. ג'ק ניסה להיכנס פנימה, אך הנוזל סירב לתת לו גישה, גם כאשר ניסה לכופף אותו לרצונו.

לאחר ניסויים נוספים, הוא הבין כי לגרוף אותו החוצה, להקפיא אותו, לאדות אותו וכו' וכו', לא יעבוד. פרוסט ישב עם גבו אל הקערה וחשב.

הוא הניח למחשבותיו לשוטט, בידיעה שהמוח שלו יפתור את הבעיה טוב יותר אם יעמיד פנים שהוא לא חושב. כשהגיע למסקנה, פרוסט דיבר בקול רם.

"באמת? לשתות את זה זה הכי טוב שיכולת להמציא?" שקט.

"אני לא רוצה לשתות את מי הביצה המגעילים."

פרוסט קם על רגליו באי רצון והקפיא כוס מהמים באגם. בערך באמצע הדרך, ג'ק התחיל להיות עצבני, כמו ענן של אבדון מתקרב רועם בראשו, הצרחות מהזיכרונות שלו צרחו חזק יותר מכל צליל פנימי אמור להיות מסוגל. הוא התעלם מזה. השתייה גם גרמה לבטן שלו לא נוח, לוהטת כמעט כמו אש.

ג'ק לא היה קורא לזה כאב. לא בדיוק. הוא היה רגיל לכאב וזה לא בדיוק זה. אבל זה בהחלט היה לא נוח. הוא חשב לוותר, אבל דחה את הרעיון. בקול רם הוא מלמל.

"אוץ', המוח המטומטם יהרוג אותי עם מי ביצה מגעיל אחרי 3,000 שנה?"

מסיים אותו באפו מקומט בגועל, הוא מעצב את הקרח שלו כדי ליצור העתק של התליון ומתבונן בחומר הירוק מתמלא מחדש כדי לכסות אותו. עם יד עטופה בעדינות על בטנו, פרוסט צונח לאט על הקרקע.

הוא מניח את התליון על ראשו ומקפיא את הדבר, השרשרת והכל, מעמעם את התחושה השמנונית שנפלטה. מקל ביד, הוא יושב שם. בזמן שהוא ממתין שחוסר הנוחות יתפוגג והשרירים שלו יפסיקו לרעוד מספיק כדי ללכת, הוא ממלמל לעצמו תלונות.

"זה משקה עלוב. איזה ממסד זה? נורא. כוכב אחד, לא יותר גרוע, חצי כוכב. אני אכתוב ביקורת מנוסחת טוב".

כאשר אי הנוחות מתפוגגת מעט, פרוסט בודק את הדופק שלו, מזעיף מעט את מצחו כאשר הוא מבין שהפעימות עקביות. "אולי זו אשמת המשקאות." הוא ממלמל לעצמו ואז ג'ק מועד על רגליו. נשען קלות על המקל שלו, עדיין לא יציב. הוא פונה ליציאה.

מרגיש נחישות נכנסת, הוא מתחיל ללכת. ג'ק פרוסט מבחין בהפתעה שהוא מרגיש כמו בשדה קרב. כמו אדם עם שליחות. כמו גבר, עם מטרה. הוא מחייך את רוח החיוך שלו אל האוויר הקפוא ויוצא לדרך, לכיוון לא ידוע.

《《《《《《《《《《《《《《☆》》》》》》》》》》》》》》
שוב, עם יש טעויות בבקשה לומר לי ואני אתקן.
נשאר עוד 65 פרקים.