פרק 39

163 21 12
                                        

שום חלק בסיפור הזה לא שלי, זה סיפור שאני מתרגמת. ממליצה לקרוא את המקור.
@Alone_like_Saturn ספר מקורי שלו.

ג'ק פרוסט:‏

עיניי נפערו כשהלב שלי סובל מסיוט, מקיש את הפחדים שלו בקוד מורס שאפילו אני לא יודע.
חלק מהמוח שלי בטח רשם את הנוכחות מחוץ לדלת שלי. לא הדלת הזו, אלא הדלת בחדר המחוברת לשלי. דלת הכיתה. בשקט, אני קם ומכין את עצמי לקרב.

שמרתי על מרכז האיזון שלי נמוך ותפסתי את המקל שלי, שנשען על המשקוף. זה היה אמור להיות המשרד שלי, לא חדר השינה, אבל לא ראיתי בזה שום טעם.

זה אומר שאף אחד לא צריך לדעת שאני שם. בעזרת כמות קטנה של אוויר, דחפתי את הדלת העבה פתוחה בצורה חלקה. כשהיא נפתחה לשישה סנטימטרים בערך הבנתי שאין איום.

הארי ישב על מחצלת הבמבוק בחלק האחורי של הכיתה ובהה מבעד לחלונות שהכנתי מקרח. הירח היה כמעט מלא הלילה, אז כל החדר היה שטוף באור כחול קריר. שערו היה פרוע ובגדיו הראו סימנים שעבר סופת רוח קלה. סיוט.
ההבנה מציפה כל עצם בי כשאני רואה את חוסר התחושה בשפת הגוף שלו. הוא נראה מותש. הייתה קהות בעיניו שדיברה על סוג אחר של תשישות.

עוד לפני שהבנתי מה אני עושה, ישבתי ליד הארי, מאמצת את אותה עמדת רגליים משוכלות כמוהו. ידעתי מזה כזה מותש. ברגע שנכנסתם לזה, זה הרגיש בלתי אפשרי לברוח.
זה כמעט תמיד היה כך.

הרגשתי אותו בוחן אותי כשהסתכלתי על הירח. אחרי מה שהרגשתי שהוא ארוך מספיק כדי להראות שאני לא איום, הסתובבתי לפגוש את מבטו. היה קשה להעביר רגשות אחרי כל כך הרבה זמן שהסתרתי אותם אבל זה היה קל יותר מהרוב. הייתי צריך שהוא ידע שהוא לא לבד.

ולא היה שום סיכוי שמילים מסוגלות להעביר את זה מבלי להישמע כמו גרסה דו-ממדית של אמת, ליפול ברגע שהגעת אליה.

"חלום רע?" אני שואל. לא ניסיתי לרכך את המכה ידעתי שהמילים יביאו אלא להתמקד יותר בעלייה כדי לפגוש את הכאב שהם הביאו.
אני מבין כשהוא מהדק את הלסת שלו ומהנהן. כואב לראות כמה קשה הילד הזה מנסה לשמור את הכאב מתחת למנעול ומפתח.

זה גורם לי להרגיש עצוב שאף אחד לא עזר להם. המחשבה על כל הילדים האלה בגיל של חצויי דם של המחנה  הכוחות שלי חזקים עד שאני מתקשה להימנע מהורדת הטמפרטורה של החדר מתחת לאפס. כדי להתמודד, אני לוקח נשימה קטנה וממקד את הקרח לזה.

בהתמקדות בחזרה להווה, אני יושב בשקט. אם הארי צריך או רוצה להגיד משהו, הוא צריך להיות זה שיזום את השיחה.

להכריח אנשים לדבר זהה לגיבוי שלהם לכלוב קטן יותר. הם בילו כל כך הרבה זמן בלחימה שיכול להיות קשה לזכור איך נראה חסד.

אז אני יושב בשקט. לראות את הירח נעלם ואת השמים המימיים מתחממים לצבע אפרסק בהיר כשריח הערפל והנענע משדל את השרירים שלי להירגע. חוץ מהלב שלי, השריר העלוב הזה מדלג בשמחה על פעימות כמו תלמיד כיתה מאוהב.

בסופו של דבר אני קם ופותח את החלון הקרוב לחדרי כדי להכניס את הימאדרי אם היא רוצה לבקר. ואז אני מכין להארי שוקו חם. הוא חייב לקבל משהו בבטן.

הגלימות של הארי נראות חדשות למרות שהן גדולות מדי בשתי מידות והמשקפיים שלו מחליקים מהפנים שלו. ברור שהוא לא חשב על אוכל מזה זמן מה והוא נראה כאילו הוא לא ישן כבר ימים. אז שמתי שיקוי ארוחה מלא (כל חומר תזונתי שגוף צריך כדי לשרוד) וקצת לבנדר לתוכו והחלקתי אותו לתוך היד שלו לפני שהוא יכול להבין שמסרתי לו משהו ומחליט במודע לא לקחת אותו.

אני מרפד את החדר לפני שהוא יכול לשים לב ומחזיר אותו. כשאני מניף את דלת האלון הכבדה שנסגרה מאחורי, אני רואה את הארי לופת את הספל לחום, לגם בלי להסיט את מבטו מהשמים הוורוד-צהבהבים עכשיו ואני מרשה לזווית הפה שלי להתעוות כלפי מעלה.

הייתי מודע לכך שלא תכננתי להיקשר. זו הייתה עבודה. משימה. כמו אלפי משימות שהיו לי בעבר. אבל ידעתי שזה לא. לא יותר. הפגיעה הזו קרובה מדי לבית. הרגשתי, קרוב מדי לבית מכדי שלא אקבל את זה אישית.הכרתי יותר מדי ילדים שפחדו למות לפני עשורים. ואז הם עוברים מלחמה ונעשו מבועתים שהם יחיו אחרי 20.

לא הצלחתי להיות שם בשביל הילדים האלה. הייתי עסוק מדי בלהיות אחד מהם. אין סיכוי שאכשל שוב. התכוונתי להיות שם בשביל התלמידים האלה גם אם זה יהרוג אותי.

מה, חשבתי ברצינות, נראה יותר ויותר סביר, הולך לפי מצב ליבי. עדיין הדבקה חלשה של הקודים הבלתי ידועים שלו בחזה שלי. זה היה בסדר מבחינתי. מתתי קודם. לא התכוונתי לתת לזה לעצור אותי.

《《《《《《《《《《《《《《☆》》》》》》》》》》》》》》

זה היה שני פרקים קשים לתרגום, במיוחד בגלל הזמן שבהם זה כתוב.
הייתי, התיישבתי, חושב, וכולי.

בכל מקרה, אם יש טעויות אשמח אם תגידו✨️
אני מנחשת שיהיה הרבה כי עברתי על זה רק בריפוף.

יום ממושמש לכולם✨️
מיעאו♡

ג'ק, לא ג'קסון-מתורגם מאנגליתWhere stories live. Discover now