שום חלק בסיפור הזה לא שלי, זה סיפור שאני מתרגמת. ממליצה לקרוא את המקור.
@Alone_like_Saturn ספר מקורי שלו.
פרוסט חזר בזהירות לצורתו האנושית. מנסה להבריש את הכפור של בגדיו ושיערו אך ללא הועיל.
"מנחש שהמסע הקטן שלנו ביער יסתיים."
אומר ג'ק בשקט לאוויר. ציפור בקרבת מקום מצייצת פעמיים ומשתתקת. "כן. גם אני אתגעגע אליך."
ולפני שג'ק יכול לשנות את דעתו, הוא צועד בזריזות במורד הגבעה ואל השביל המתפתל המוביל לעיירה החדשה הזו. סתם עוד מקום, הוא מנסה לומר לעצמו, אל תתחבר. בידיעה שהוא איבד את היכולת למצוא בית לפני הרבה זמן.
את היום הראשון, פרוסט מבלה בשיטוט בעיירה שנקראת כנראה הוגסטמיד (מוזר נכון?). הוא מרחף מצל לצל ומנסה להוריד את הראש, מפחד שמישהו יסקרן למה יש נער יחף שמסתובב ברחובות כשנעשה כל כך קר.
הוא מצליח להישאר מחוץ לטווח הראייה עד החשיכה, כשהוא יודע שהוא לבד הוא מסתובב קצת, מחפש מקום קרוב לישון בו מחוץ לטווח הראייה. התחושה בחזה, בידיים ובגולגולת שלו אומרים לו שהוא בהחלט במקום הנכון.
שקוע במחשבות, ג'ק ממלמל לעצמו על כמה הזמנים מוזרים כרגע וכמה בן גילו. מתעייף מלהסתכל, הוא פונה לקצה העיר. כשהוא מכוון את השרשרת סביב צווארו הוא מביט למעלה אל הירח. לאחר שעשה זאת, ג'ק רואה גבעה עם זקן רעוע.
בניין יושב למעלה. זה נראה ישן, קר וכאילו יכול ליפול אם תתעטש.
מושלם.
במהלך הימים הבאים, כשהשלגים הקלים הבאים אחריו מתחילים לאבק את האדמה, ג'ק משוטט בעיירה. תוך זהירות כדי לא להיראות, הוא מנסה ללמוד היכן הוא נמצא ולמה הוא נמשך לשם, אבל רק באותו סוף שבוע הוא מבין עד כמה שונה המקום שבו הוא נחת הפעם.
פרוסט כל כך מרוכז במשימה שלו להישאר מחוץ לטווח הראייה, עד שהוא לא מבין עד כמה הוגסמייד הוא מקום מוזר. האנשים כאן נושאים זרדים ולחלקם יש מטאטאים ממש מחורבנים.
חנויות למראה מוזר עם שמות מוזרים יותר משרתות לקוחות מוזרים. כאילו, ברצינות אקבוצה של שלושה ילדים מצחקקים יחד ברחוב לבשו שמלות סיום ואכלו סוג של ממתקים.
מראה רגיל מספיק ממתק עד שילד אחד אוכל אחד ופותח את הפה שלו, שואג כמו חתול גדול. השניים האחרים מצחקקים ונלחמים על מי הבא בתור.
פרוסט כל כך שקוע בהתבוננות בילדים שהוא שוכח שהוא אמור להמשיך לזוז, להתמזג עם הצללים.
"אני יכול לעזור לך?"
קול ישן כמו שג'ק צריך להישמע אומר ממש מאחוריו.
ג'ק קופץ בערך מטר וחצי באוויר כשהוא מסתובב.
נבהל מכדי לדבר בהתחלה, פרוסט רק בוהה בזקן, לומד את משקפי הירח, השיער והזקן הלבנים הארוכים, והגלימות הזורמות מוזרות.
לאחר שתיקה מעט מביכה מוחו של ג'ק ממלא אותו בחזרה אל ההווה והוא מבין שהאיש שאל אותו משהו.
"אה, אני פשוט.."
הכפור נסוג. אין דרך לסיים את המשפט הזה ולשמור על איזו חזית של שפיות.
"הו, אל תפריע לי, אני פשוט מתגנב לעיר המוזרה הזו אחרי שטיילתי ביער במשך שבועיים ורציתי לצפות באנשים כי שרשרת רעה ששלפתי ממי ביצה ישנים אמרה לי שהאזור הכללי הזה הוא המקום שבו אני מרגיש שאני צריך להיות כרגע, אם כי זה יכול להשתנות".
כן, זה ילך טוב.
"סיור?"
הזקן מציע לו לברוח ופרוסט לוקח את זה, אם כי מעט חשוד. "כן, מעולם לא הייתי כאן בעבר ורציתי לקבל מבט מבחוץ לפני שדעותיהם של אחרים יעיבו על דעתי."
איש השיער הלבן מביט בפרוסט בסקרנות, כאילו מנסה ללמוד אותו. פרוסט נלחם בדחף לסגת ולהרים את המקל שלו להגנה.
"בוא איתי, אני אקנה לך בירצפת."
המחשבה היחידה של ג'ק הייתה, "מה?" אבל הוא נגרר אחרי האיש בכל מקרה.
《《《《《《《《《《《《《《☆》》》》》》》》》》》》》》
אם יש טעויות אשמח אם תגידו לי✨️
YOU ARE READING
ג'ק, לא ג'קסון-מתורגם מאנגלית
Fantasyתרגום לספר Jack, not Jackson. של המשתמש @Alone_like_Saturn. פרסי מואשם במה שקורה בקרב האחרון. מותם של השבעה, ניקו, ריינה, מחנה. כולם נעלמו. אפילו אנבת', ששרדה עינויים בגיהנום איתו. כעונש, הוא מקולל בסוג של אלמוות. הוא יכול למות רק כשהם מרגישים שהוא...
