ג'ק, לא ג'קסון-מתורגם מאנגלית

פרק 45

שום חלק בסיפור הזה לא שלי, זה סיפור שאני מתרגמת. ממליצה לקרוא את המקור.
Alone_like_Saturn שייך ל

ג'ק:

כשהארי דיבר על ילדותו. על שמצא סוף סוף חברים והבין שמתנות חג המולד בדרך כלל לא היו זוג גרביים ישן, הרגשתי שמשהו משתנה.

זה לא נשבר,  לא בדיוק, התנתק ממקומו. הדבר הזה נשרף לי בעצמות. מה זה היה שהשתנה?

אה כן,

האיפוק שלי.

ראיתי דם. ראיתי מלחמה. ראיתי רעב, שיטפונות ושריפות. ערים ואומות קורסות על גופות אזרחיה. ראיתי מספיק הרס כדי להמשיך אלפי שנים.

היה לי חלק אריות בקרב והפסד. אף פעם לא באמת ידעתי אם מה שעשיתי היה נכון. היה לי את הקוד שלי, ודבקתי בו. זה כל מה שיכולתי לעשות. היו קווים שסירבתי לחצות, גם אם זה אומר להחזיר את המחנה שלי.

הקוד העמוק ביותר שלי, היה להגן על מה שלא יכול להילחם בעצמו. ושום דבר לא יכול היה להקפיא את עצמותיי כל כך עמוק עד שזה נשרף, כמו ילד מוזנח.

ילד באזור מלחמה היה ההוכחה לכל מה שהשתבש. גם במדינה פורחת, אם התעללו בילדיה, המדינה עצמה הייתה רקובה.

ומדינה רקובה נידונה ליפול.

היו מקרים שהטבע לא זז מהר מספיק בשבילי.
זה היה כאשר מדינות גאות למדו להתכופף.
כשגרמתי לאותם מדיניות להתכווץ.

ואם הייתי יכול להפיל מדינות כדי למנוע מילד לבכות, מה בדיוק אתה חושב שימנע ממני לעשות את אותו הדבר לגבר אחד למען קרוב לאלף ילדים שמתאבלים על ילדותם?

‏הארי:

משהו השתבש. דקה אחת, פרופסור ג'ק שהכרתי וסמכתי עליו ישב מולי, מקשיב בדריכות לסיפור שלי על התאומים ורון מבריחים אותי מחדר השינה שלי כאשר הייתי בן שתים עשרה וברגע הבא הוא היה אבן.

לא אבן מילולית, אבל יכול להיות שהוא היה כזה. אני די בטוח שהוא הפסיק לנשום. הילתו גדלה עוד יותר משידעתי שאפשר והסיפור שלי מת בגרוני. המילים שלי נעלמו עוד לפני שידעתי שכדאי לי.

אפילו כשהוא עבר, הוא שמר על השקט הזה לגביו. הבעותיו נעלמו, שפת הגוף שלו הייתה נוקשה כמו של חייל מוגלגי, ועיניו לא החזיקו בהן כלום. אפילו לא השתקפויות.

"אכפת לך אם אעצור אותך שם לרגע, הארי? יש משהו שאני צריך לטפל בו." ג'ק דיבר באותו טון, חביב כמו שהיה בעבר, ונשמתי נשימה שלא הבנתי שאני מחזיק.

"לא בעיה פרופסור, אפשר לשאול מה אתה צריך לעשות?"

נגררתי אחרי ג'ק אל הדלת כששאלתי, בתקווה שהוא יבטח בי בכל מה שהוא מתמודד איתו, כאילו באתי לסמוך עליו.