שום חלק בסיפור הזה לא שלי, זה סיפור שאני מתרגמת. ממליצה לקרוא את המקור.
@Alone_like_Saturn ספר מקורי שלו.ג'ק
פרוסט:
חזרתי לצריף אחרי ששלחתי את המכתב והכנתי לינשוף קן על עץ אורן ממש במורד הגבעה. הינשוף הפיגמי הקטן האפור בהיר, שהחלטתי לקרוא לו הימאדרי, העדיף להישאר בחוץ.
היא הייתה שבויה ונשמרה בפנים. נאלצה לעבוד בכל מזג אוויר כל עוד היא טסה, אז היא התענגה על ההזדמנות לבלות את הלילה מתחת לירח. חופשי לשבת.
התבוננתי בה קצת שם, לאור הירח, לפני שנכנסתי לצריף המוזנח כדי לנסות לנוח, אם כי ישנתי מעט מאוד באלפי השנים האחרונות. הייתי מותש, אבל אינסומניה הייתה המלווה הקבועה היחידה שלי לאורך השנים.
לא.. לא ישנתי באותו לילה. אלא אם כן אני מרחיק את השטח ובוהה בחוסר עין בקיר מקולקל בצריף נטוש על ראש גבעה בזמן שחשבתי על כל האנשים שקאלום הזכיר לי שנחשבים ישנים.
בין הבזקי החיוכים, השמש והצחוק מהזיכרונות שלי היו צרחות, פקודות ואש. קולות של קרבות וחזיונות של דם. שקעתי, וידעתי את זה.
כי זה קרה בעבר. אלפי פעמים בעבר.
אם לא עצרתי את זה, הצריף הזה כנראה נידון להרס.
ניסיתי לנשום. וצועד. ומכניס את הראש בין הברכיים. ניסיתי לגרום למוח שלי להתרוקן, מה שבדרך כלל עבד, אבל הפעם זה עבר את השלב הזה.
יכולתי להרגיש את זה מתחיל לבעור. היו זולגות לי דמעות אלמלא היו קופאים לפני שהייתה להם ההזדמנות. הלב שלי גמגם, והצטער שהוא לא יפסיק כמו שלב רגיל היה צריך לעשות עד עכשיו.
זה היה מעייף כמו כל השאר.
הידיים שלי רעדו ושזרתי אותן בשערי הלבן, בניסיון לגרום להם להפסיק. הכל כדי פשוט להפסיק לרעוד. הלב שלי לא יכול היה להחליט אם הוא רוצה לרוץ או לגמגם אז עשה ניסיון די נורא בשניהם.
כפור זחל במעלה הקירות ועל פני הרצפה שבה שכב. הצריף הישן חרק וגנח במחאה על השינוי בטמפרטורה. המוח שלי היה ריק מהכל כשניסיתי לחשוב מה לעשות. מה עצר את התקפי הפאניקה לפני כן? שום דבר. שום דבר לא עצר את זה קודם. הבנתי. ואז, בקול הרבה יותר ברור מכל דבר אחר שקורה לי בראש, שמעתי. "הינשוף. אם הצריף הזה יתפוצץ, היא עלולה להפגע."
הייתי חייב לצאת.
הראייה שלי התבהרה ויצאתי מפוקוס כשעזבתי את הצריף ומעדתי את דרכי במורד הגבעה, נשען על המטה הקפוא מאוד שלי. החום בחזה שלי הרגיש עז באותה מידה של הלבה בהר סנט הלנס.
ניסיתי להקפיא את זה אבל זה לא עזר. השמיעה שלי התפוגגה פנימה והחוצה בדיוק כמו הראייה שלי אבל לפעמים יכולתי לשמוע את עצמי ממלמל "סתם התקף פאניקה, פשוט התקף פאניקה. תירגע." בקצב עם כל צעד שעשיתי.
לא ידעתי לאן אני הולך עד שהגעתי לשם. הירח נמחק מאחורי ענפים כהים ועצים עתיקים רוטנים בשפה אבודה לזמן. הייתי ביער. לא הפסקתי. ברגע שנכנסתי, נראה היה שהיער חש בדחיפות שלי ופתח לי דרך.
זה הוביל אותי לקרחת יער ולירח. גדול, ומלא, ולבן חלבי גבוה מעל עם אלפי כוכבים וכמה עננים. הרגשתי רגוע יותר אבל הלב שלי עדיין ניסה להתגבר על ההתקף. העצים בקצה הקרחת החלו ללחוש ברוח. לא הצלחתי להבין מה זה אומר. היער הישן רק התחיל ללמד אותי איך לדבר בשפה שלו וכל מה שהוא אומר היה מורכב מדי.
יכולתי להבין כמה מילים. בית ומקלט. בודד וייסורים. קר ועדין. הרס וזיכרונות. הפסקתי להקשיב אחרי זה.
לא זכרתי שנפלתי. אבל כרעתי על הברכיים עם המקל שלי לידי. הייתי עייף מדי ורועד מהאדרנלין מכדי לשקול לזוז, אז ישבתי. אחר כך נפלתי הצידה והתגלגלתי עד שהבטתי בכוכבים.
עצמתי את עיני והקשבתי ללחישות העצים. ובפעם הראשונה מזה מאות שנים.
ישנתי.
《《《《《《《《《《《《《《☆》》》》》》》》》》》》》》
נשאר עוד 50 פרקים✨️✨️
מעאו♡
YOU ARE READING
ג'ק, לא ג'קסון-מתורגם מאנגלית
Fantasyתרגום לספר Jack, not Jackson. של המשתמש @Alone_like_Saturn. פרסי מואשם במה שקורה בקרב האחרון. מותם של השבעה, ניקו, ריינה, מחנה. כולם נעלמו. אפילו אנבת', ששרדה עינויים בגיהנום איתו. כעונש, הוא מקולל בסוג של אלמוות. הוא יכול למות רק כשהם מרגישים שהוא...
