ג'ק, לא ג'קסון-מתורגם מאנגלית

פרק 22

שום חלק בסיפור הזה לא שלי, זה סיפור שאני מתרגמת. ממליצה לקרוא את המקור.
@Alone_like_Saturn ספר מקורי שלו.

עמדתי מחוץ לדלתות הכניסה עם הימאדרי על הכתף שלי בשעה 9:45. הרעיון לעמוד במשך חמש עשרה הדקות הבאות הרגיש בלתי אפשרי אבל לא זזתי. חייתי עם לב פגום שלא ידע לפעום מספיק זמן עכשיו כדי לדעת את הגבולות שלי.

נראה היה שהתקפי פאניקה תמיד הציעו את זה. למרבה האירוניה, קרבות נטו להיות המקום שבו הדבר הפגום זכר למעשה כיצד לשמור על פעימות כאילו הוא ידע לאן הוא שייך. לא הסכמתי.

למרבה המזל, תלמיד בטח אמר לטיפש-ישן-משעמם שאני כאן כי הוא יצא חמש דקות אחרי שהגעתי. "ברוך הבא פרופסור פרוסט."

הוא אומר בברכה, ובלי תגובה אחרת, אני רק בוהה בו לרגע, מודיע לו שאני לומד אותו.

עדיין לא הייתי בטוח לגבי הזקן המזוקן הזה. היה לי מספיק ניסיון בחלק הקודם של חיי כדי תמיד לחשוד במנהלים. חלקם היו בסדר, אחרים לא, ותתפלאו מה היה לפעמים.

תסתכל מקרוב. האינסטינקטים שלי צרחו. אבל לא
ראיתי כלום... עדיין.

עמדנו במבוכה לרגע לפני שהוא דיבר.

"יש לך תיקים פרופסור? אני יכול לגרום למישהו לאסוף אותם בשבילך אם אתה רוצה."

נדתי בראשי, חסכתי אנרגיה לכל מה שיבוא אחר כך ונראה היה שזו תשובה מספיק טובה כי הוא הסתובב קלות והחווה בהינף יד בשרוולו הארוך להיכנס פנימה. "בוא, בוא ניכנס פנימה. קר כאן בחוץ, המשרד שלי יתאים יותר לשיחות שלנו".

הלכתי אחרי, נשען רק מעט על המטה שלי לתמיכה בזמן שהימנדרי פרפרה בנוצות שלה וניגשה אל כתפי הימנית, משפשפת את צד ראשה באוזני פעם אחת ומתמקמת.

המסע למשרדו היה ארוך וכל צעד ארך כ-10 שנים. אני יודע שאני חי מספיק זמן כדי שתהיה לי תחושת זמן מדויקת, אבל די חשבתי שאני קצת בחוץ.

כעבור שנים-עשר אלף שנה אנו מגיעים לפסל של גריף. טמבל-ישן-בור פשוט הסתובב בחלק האחורי של הפסל ואמר, "אתה בא?".

כאילו הוא באמת הולך לאנשהו..

ואז נזכרתי שהמקום הזה הוא קסם וקסם והוא אמור להיות "הגרסה האמיתית" של קוסם זקן וחכם, ואני מטלטלת אחריו ברפיון בניסיון להיראות כאילו לא שכחתי לגמרי שקיים קסם.

השומר שלי עולה מיד פעם אחת בתוך משרדו ואני מתייצב בעמדה מוכנה אך נינוחה כדי למנוע חשד. יש עוד אנשים בחדר ומשום מה לא ציפיתי לזה.

או בגלל שהוא לא שם לב לתגובה שלי, או בגלל שהוא הבחין בתגובה שלי, טיפש-ישן-בור התחיל להציג אותם.

"פרוסט, זה פרופסור טרלוני, המורה לגילוי עתידות.

פרופסור ספראוט, המורה להרבולוגיה. פרופסור מקגונגל, המורה לשינוי צורה.

פרופסור לופין, המורה לשיקויים. ורובאוס האגריד, הדואג שלנו ליצורים קסומים והמטפלת שלהם.

כמה מהפרופסורים שלנו לא יכלו להשתתף, יחד עם האחות שלנו, גברתי פומפרי, מכיוון שהיא מטפלת בתלמיד."

אני לוקח רגע להנהן בראשי ולהסתכל על כולם, כדי לשנן שמות ופנים למקרה שאזדקק להם בשעת חירום.

מטומטם-ישן-בור מוביל אותנו אל שולחן ערוך בחלק התחתון של החדר וכולנו יושבים. לפני שכולם הספיקו למשוך את הכיסאות שלנו לשולחן, פרופסור האגריד מדבר. "דמבלדור מה חשבת? הילד הזה נראה כאילו הוא צריך להיות חלק מהשיעורים, לא ללמד אותם."

אני מסתכל למעלה ללא חשש אל האיש הגדול ואומר, "המראה מטעה, פרופסור, ומראה חיצוני פשוט גורם לעתים קרובות למסתורין פנימי."

החדר מיד משתתק כשהפרופסורים והמנהל מביטים בי בסקרנות. לא הייתי רגיל לזה. בכל פעם שאני מדבר מול מישהו, זה נטה להיות באוהל מאולתר בשדה קרב שפיקד על חיילים ללא עוררין. לא זה.

"אוי אלוהים*. למה הכנסתי את עצמי עכשיו?"

《《《《《《《《《《《《《《☆》》》》》》》》》》》》》》

*בעיקרון כתוב oh boy אבל אני לא יודעת איך מתרגמים את זה את עשיתי את זה כמיטב יכולתי.

אם יש טעויות אשמח שתגידו ואני אתקן♡
מעאו.