ג'ק, לא ג'קסון-מתורגם מאנגלית

פרק 47

שום חלק בסיפור הזה לא שלי, זה סיפור שאני מתרגמת. ממליצה לקרוא את המקור.
Alone_like_Saturn

ג'ק:

הכל הלך כשורה. התלמידים החלימו וג'ק סוף סוף קיבל הזדמנות לעזור לילדים האלה כמו שמעולם לא הייתה לו במחנה.
הוא היה מרוצה להישאר איפה שהיה, אז כמובן שהסיוטים התחילו להחמיר.

במקום תלמיד אחד או שניים שיצאו לכיתה בלילה בחיפוש אחר שלווה, היו שלושה או ארבעה. אחר כך שישה או יותר. ג'ק בכוננות מהיום הראשון, אז הוא התחיל לחשוד לפני כולם. בהתחלה היו אלה רק התלמידים המבוגרים יותר. התלמידים שהיו עדים לקרב או לטראומות אחרות. הם ציפו לסיוטים.

רק כשקאלום והילדים הצעירים יותר התחילו לחוות סיוטים, שאר המורים קלטו, משהו גרם לזה.

ילדים שהתחילו להתעורר ולצעוק הפכו לתופעה נורמלית. שיקויי השינה של מאדאם פומפרי כבר לא עזרו, ומחסומי ההגנה החזקים שג'ק הציב סביב חדרי המעונות עזרו, אבל רק על ידי קיצור משך הסיוטים. אף פעם לא על ידי עצירתם.

לילות על גבי לילות הביאו עוד אימה ויותר תלמידים שניסו למצוא דרך לא להירדם.
הילדים היו מותשים ונרדמו בשיעורים, אבל הסיוטים חיכו להם, יום ולילה.

והם היו סבלניים.

איש לא באמת הצליח לתאר מה גרם לסיוטים להיות כל כך גרועים. רבים מהתלמידים התמודדו עם סיוטים מאז המלחמה, אך אלה שמרו אותם ערים בלילות.

ג'ק הפסיק לישון כדי לשמור על הילדים שסיוטיהם היו הגרועים ביותר. הם ישנו בכיתתו וייבבו כשג'ק טווה לחשי הגנה באמצעות קסמים. בדקו מה שלומם אם הם הרגישו חסרי מנוחה.

ג'ק שנא את זה. הוא היה רגיל להילחם בבעיה. לקום ולהילחם עם מי שלא יהיה או מי שלא יהיה אויביו. זה היה שונה. ג'ק רק התחיל להרגיש שוב ועכשיו זה עינה אותו. הוא לעולם לא ייתן להם לראות את זה. היה להם מספיק על השולחן גם בלי זה.

בין החולמים העזים יותר היו הארי, וונדל, רואן וקאלום.

קאלום הדאיג את ג'ק הכי הרבה. הארי והאחרים היו רגילים לסיוטים וידעו קצת יותר טוב איך להעיר את עצמם. קאלום היה צעיר בהרבה ופחות מנוסה בדרכים המפותלות של סיוטים.

בלילה אחד כזה התרחש הצעד הראשון. רוב התלמידים ישנו בחדרי המעונות שלהם. חלקם בשלווה, אחרים פחות.

הארי, וונדל, קאלום ורואן היו היחידים שישנו בכיתתו של ג'ק. כולם הרגישו בטוחים יותר כשג'ק שומר עליהם, למרות שידעו שהוא לא יכול לעשות כלום.

כולם ויתרו.

שעות חלפו, ולמרות חוסר מנוחה, נראה שאף אחד לא סובל מסיוט.

ג'ק, עייף מ"החלמתו הפלאית" האחרונה ולא ישן כבר יותר משבועיים, החליט שהוא כנראה יכול לישון חצי שעה בערך לפני שיחזור לבדוק מה שלומם.

לקח ליקום שמונה עשרה דקות להוכיח שהוא טועה.

ג'ק קם על רגליו ויצא מהדלת לפני שידע שהוא ער.

"ג'ק! ג'ק, הצילו!"
הגיע מדמותו הישנה של ילד קטן. ג'ק היה לצידו בן רגע.

"קאלום. תתעורר. קאל, זה בסדר, אני ממש כאן."

הארי ורואן התעוררו, אבל לא היה דבר שהם יכלו לעשות. רואן הלך להביא את תערובת השוקו החם של ג'ק ולהרתיח קצת מים בזמן שחיכו שקאלום יתעורר.

אבל ג'ק לא הצליח להעיר את קאלום.

אחרי כמה דקות של בכי וג'ק שניסה להעיר אותו, ג'ק, שלא מצא ברירה אחרת, התרכז וניסה לדחוף את תודעתו לחלומו של קאלום.

אם קאלום היה צריך מישהו שיציל אותו שם, ג'ק היה הולך לשם.

היגיון פשוט.

ג'ק היה בחלום רק לרגע. בשנייה שהייתה לו, הוא ראה שמיים סגולים כועסים ועולם עשוי שחור. צמחים שחורים, עצים שחורים. הוגוורטס באבן שחורה ניצב באוויר, כמו נשיכה אכזרית מהשמיים.

הוא הניח את ידו על כתפו של קאלום וניסה לראות על מה הוא צורח, אבל זה היה מוסתר בצל דיו. חלקים ממנו היו חיוורים, אבל לא היה לו מספיק זמן להבין מה זה.

ואז עיניו נפקחו וקאלום התעורר באותו הזמן, זינק זקוף לזרועותיו של ג'ק לפני שהספיק לומר מילה. הארי ורואן היו עדים לזה גם הם, אבל הם לא אמרו דבר.

וונדל ישן צמוד לקיר.

אחרי דקה שבה ג'ק מלמל מילות נחמה עדינות לילד שחיבק אותו בחוזקה, הוא דיבר.

"קאלום, מה היה בצל?"

בהתחלה קאלום לא ענה. אבל ג'ק לא שאל פעמיים, קאלום יכול היה לקחת את הזמן שלו ולענות, או לא לענות.

ג'ק לא היה הולך לדחוף אותו אם הוא לא היה מוכן. לבסוף, בקושי נשמע, קאלום ענה. "זה היה איש הסיוטים, ג'ק. איש הסיוטים הולך לתפוס אותי."

《《《《《《《《《《《《《《☆》》》》》》》》》》》》》》

היייי✨
לונג טיים נאו סיי
מניש אנושנושים?
איך הולך החופש?

לי יש חופש עמוס, אני ישנה בעיקר✨
ועושה מתמטיקה 💔

הבאתי לכם פרק לכבוד היומולדת של פרסי!

איניווי, בדיחה פירקית:
תינוק: ב-ב

פרסי: אתה הולך להגיד באבא?

תינוק: בטון מזוין

פרסי: אני כל כך גאה בך

יום ממושמש לכולם✨️✨️
מיעאו♡