שום חלק בסיפור הזה לא שלי, זה סיפור שאני מתרגמת. ממליצה לקרוא את המקור.
@Alone_like_Saturn ספר מקורי שלו.
ג'ק פרוסט:
שקט מוחלט.
ארבע מילים לשיעור הראשון שלי ואני כבר מתקבל בשתיקה. פתאום הבנתי שאולי שאלה פתוחה כזו היא לא הפתיחה הטובה ביותר והחלטתי לפרט.
"אמרו לי שרוב התלמידים המבוגרים היו חלק מקרב שהתחולל כאן בשנת הלימודים שעברה. אז מה שלומך?"
לבסוף, בחורה באדום ענתה לי בשאלה נוספת, למרות שהיא נשמעה מבולבלת לחלוטין, כאילו היא לא מאמינה למה שהיא שומעת. "אתה שואל אותנו אם אנחנו בסדר?"
הפסקתי להסתובב והתיישבתי על המדרגה העליונה עד למקום שבו נמצא השולחן שלי והשענתי את הגב על השולחן, בניסיון להיראות נינוח. הרגשתי מרוחק מדי ומעליהם מכדי להתחבר כשהייתי שם למעלה, אז הישיבה נראתה דרך טובה יותר לעמוד בגובה העיניים שלהם.
שתקתי, בדקתי את התגובה של שאר הכיתה.
"לא. אני לא שואל אם אתם בסדר. הייתם בקרב, אני יודע שאתם לא בסדר. אני שואל את כולכם אם אתם מתקשים להתמודד."
מיד התחיל ילד בירוק להחניק יבבות. תוך שניות, עיניו נשפכו וידו הייתה קפוצה על הלסת שלו כאילו הוא מפחד להוציא אותם החוצה.
שבוע הקסם שלי בלימודים דחוסים לימד אותי שקסם מוח אפשרי. המפגש שלי עם כובע המיון לימד אותי שאני מספיק טוב בו כדי להשתמש בו.
אז עשיתי את אותו הדבר בשביל הילד הזה שעשיתי בשביל הכובע. פתחתי את הארונות המאובקים על הזיכרונות שלי וחיפשתי כמה מנחמים לחלוק.
שלפתי כל נאום כירון נשא לי ביחידות. כל מילה טובה של עמית שעובר את אותו אובדן, בכל פעם שנרדמתי לקול הגלים, כל מפקד אמר שעשיתי כל מה שיכולתי כשהדברים השתבשו והסחפתי אותם אל הילד הבוכה.
בהתחלה הוא התקשח וראשו עלה למעלה, דמעות זולגות מעיניו האפורות הרחבות. הוא ידע שהזכרונות האלה לא שלו. ואז המבט שלו פגש את שלי והוא נרגע, המתח עזב את גופו כשהזיכרונות שהאכלתי אותו שקעו.
הדמעות התחילו שוב, אבל הפעם הן היו שונות. למדתי במהירות את ההבדל בין דמעות מרות, דמעות של חרטה ודמעות של הקלה. הדמעות הללו היו איפשהו בין חרטה לבין הקלה.
"אני מצטער."
הוא אמר, קולו עבה ומימי מרגשות שכנראה לא התכוון להראות בפומבי.
"זה בסדר. קח את הזמן שלך. אף אחד כאן לא ישפוט אותך."
ניגשתי לשולחן שלו והתכופפתי מולו בזמן שדיברתי והוא הביט בי בתערובת של תקווה וחששות.
חייכתי אליו בעדינות, כשראיתי שהוא צריך עוד דחיפה קטנה לפני שהוא יפתח וישחרר את כל מה שמכביד עליו כל כך.
"אם מישהו מבין מה עובר עליך ילד, אלה האנשים האחרים בחדר הזה. "
המילים שלי הספיקו. הוא לקח נשימה עמוקה לפני שהרים את הראש שלו כאילו הוא עוצר את הדמעות, אוסף את כוחותיו הרגשיים שנותרו. כאילו הוא חיכה שחבריו לכיתה ישנאו אותו בגלל מה שבא אחר כך.
"שמי הוא וונדל ג'יימס קארו. אבא שלי היה אוכל מוות בקרב על הוגוורטס. אני... לא יכולתי להתמודד איתו. בקרב. רציתי. הוא היה ממש מולי. לגרום לו לשלם על הפגיעה של לאני הקטנה. אבל לא יכולתי לעשות את זה."
הוא דיבר לאט בהתחלה, אבל קולו תפס תאוצה והעיב את המבטא הסקוטי כשדיבר. כמו סכר שנפרץ והוא נאלץ למהר להוציא הכל לפני שהוא מתמוטט. ואז הוא עצר. הוא שקע מעט בחזרה למושב וכיווץ את גופו לתוך עצמו.
כשהוא דיבר שוב זו הייתה לחישה.
"הוא היה שם. אבל אני פשוט חשבתי. אני יכול לההרג. זה לא בסדר. ו...הוא הרג את לאני בזמן שעמדתי שם. הוא ירה בה עם הקללה ההורגת. יכולתי לעצור את זה. אבל הייתי יותר מדי פחדן".
הוא משך את ברכיו והסתיר את פניו מהעין. הוא רעד בצורה שלא היתה לה שום קשר למזג האוויר הקר. "היא-היא נפלה. ואני ניסיתי להפסיק. היא כבר מתה."
הקפדתי לבדוק במודע שאני לא מתכוון להקפיא אותו לפני שהנחתי יד יציבה אך עדינה על הברך שלו. הוא נבהל כאילו ציפה שיטחו לו סטירה.
"זו לא אשמתך וונדל. המעשים של אביך אינם שלך וזה לא היה התפקיד שלך לעצור אותו, או למנוע ממנו לפגוע באף אחד. אף אחד לא צריך לגרום לך להרגיש אשמה על שלא לקחת חיים."
העיניים האפורות והסוערות של וונדל זינקו ברחבי החדר, חיפשו שנאה או גועל. הוא לא מצא הרבה מזה. מה שהוא מצא היה חבורה של ילדים בני שבע עשרה ושמונה עשרה שחנקו את הדמעות והכאב של עצמם, חלקם עם אגרופים קפוצים ותנוחות נוקשות, אחרים עם נשימות עמוקות ועיניים עצומות.
וונדל נראה מבולבל והקל כאחד, אם כי ידעתי שהוא עדיין האשים את עצמו במותה של לאני. הייתי צריך להיכנס לצלקות שלו אם היה לו סיכוי להחלים מהטראומה הרגשית הזו.
"וונדל." אמרתי בשקט, ידעתי בדיוק כמה זה יכול להזיק. כמה רע זה יכול ללכת. "מי הייתה לאני?"
האוויר נשאב החוצה מהחדר. במשך שתי דקות טובות היה שקט מוחלט. ואז, וונדל הסתכלה עלי והרגע נשבר.
"היא הייתה החברה הכי טובה שלי. תמיד עשינו הכל ביחד למרות שהיא הייתה צעירה בשנה. אנשים תמיד חשבו שיצרנו זוג מוזר אבל לא הקשבנו לזה. זה לא משנה. היא הייתה רק בת שש עשרה."
כשחיפשתי במוחי את קבצי הזיכרון שכותרתו אושר, נדמה שטעיתי במקומם. עברו כשלושים שניות עד שילד בכחול הושיט יד, ואז חמישה ילדים בצהוב. ואז הצטרפו גם כל הירוק של הכיתה והאדום.
לפתע כל אחד מהתלמידים שלי עמד או כרע או היתכופף ליד וונדל. שמעתי כמה תלמידים מתחלפים זיכרונות של לאני. חלקו את הזמנים הטובים אחד עם השני כאילו זה יגרום לזיכרון שלה להימשך זמן רב יותר.
מי יודע? אולי כן.
《《《《《《《《《《《《《《☆》》》》》》》》》》》》》》
סליחה שלא יצא אתמול, הנה אחד על אתמול✨️
בימי שישי בד"כ לא יצא פרק.
אני בדרך הביתה מעוד התנדבות!
יום ממושמש ✨️
מיעאו ♡
YOU ARE READING
ג'ק, לא ג'קסון-מתורגם מאנגלית
Fantasyתרגום לספר Jack, not Jackson. של המשתמש @Alone_like_Saturn. פרסי מואשם במה שקורה בקרב האחרון. מותם של השבעה, ניקו, ריינה, מחנה. כולם נעלמו. אפילו אנבת', ששרדה עינויים בגיהנום איתו. כעונש, הוא מקולל בסוג של אלמוות. הוא יכול למות רק כשהם מרגישים שהוא...
