☆מקום ראשון בהרפתקאות ! ביוני 2017☆
אורנית, סטודנטית לפיזיקה ופילוסופיה, מקבלת החלטה להצטרף למשלחת מחקר בעקבות השבטים האבודים בדקה ה-99. המסע לחיפוש ממלכתם האבודה של בני אפרים לוקח את חברי המשלחת לאזורים נידחים ואקזוטיים באסיה, ולחשיפת ממצאים קדומי...
אלה נרכנה מעט כלפי כדי לשמוע טוב יותר. שריקת הרוח החרישית והמרחבים סביב גרמו להדי הקול להתפזר, וצאלה גם היא התקרבה מעט.
"באחד מהימים שלקראת סיום הטירונות," התחלתי לספר, "הודיעו לנו שהגרעין צריך להוציא 'אחוזים' – אחוז מסוים מחברי הגרעין, אשר יועברו לפיקוד או תפקידים אחרים שהצבא צריך כמו חובשים. אצלנו זה יצא שני חברי גרעין, כאשר מבין הבנים ראובן נבחר להיות ה'אחוז' שמועבר לקורס מכ"ים. היו צריכים עוד אחד, ואף אחד לא רצה להיות זה שיתנתק ויעזוב. אחרי שיורמי המדריך נידנד לנו לעתים קרובות והאיץ בנו לבחור, חשבתי שבעצם הייתי רוצה לעבור קורס חובשים.
יורמי דווקא לא אהב את הרעיון שאני אצא. אחרי כמה ימים בהם הייתי כבר מוכנה נפשית למעבר, הודיעו לנו שמספיק אדם אחד לאחוזים ושאני לא הולכת לקורס חובשים. תיארתי לעצמי שיורמי סידר את העניינים מאחורי הקלעים כדי לא לזעזע את המערך החברתי בקבוצה. כך יצא שבהיאחזות רימונים הייתי עם כולם, בעוד ראובן עבר קורס מכ"ים בצפון. בשבתות 'חופשיות' שלו הוא היה אתנו בהיאחזות או בקיבוץ."
עשיתי אתנחתא קלה. כשאני נזכרת בראובן מועקה מתיישבת על ליבי.
באור הדמדומים ראיתי את העיניים של אלה מרותקות ורציניות. "בתקופה שהיינו בהיאחזות התרחש מבצע שבו פשט צה"ל על בסיסי מחבלים בדרום לבנון. חיילי קורס המכ"ים הועברו לצפון לצורך המבצע. במהלך הקרב ראובן נפגע ונהרג.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
כולנו, חברי הגרעין, היינו המומים ולא הצלחנו לעכל את זה. עוד לא היינו בני תשע עשרה וכבר חבר אחד מתוכנו איננו!"
אלה נראתה לי כמשתתפת בצער ומרגישה את הכאב. "אילנית ואני הגענו מדי פעם לבקר את אימו האלמנה של ראובן, סילביה. היא בינתיים התחתנה שוב, אבל למרות זאת לא הצליחה להתאושש.
עם הזמן חזרו כולם לשגרה, אבל אני לא הצלחתי להירגע. מחשבות שונות התרוצצו בראשי. לנקום, להילחם, להרוג כמה שיותר מחבלים.
היה לי אז חלום שחזר כל לילה בו אני בתוך שדה קרב. יריות מתת-מקלע נשמעות מכל עבר. גופות היו מפוזרות בשטח. דם פרץ ובעבע מעל האדמה, רותח ולא נרגע. ופתאום פניו של ראובן מגיחות מחלון של זחל"ם. הוא צועק אלי משהו אבל אי אפשר לשמוע בגלל טרטור מכונות היריה והתפוצצות הפגזים. אולי הוא מתחנן שיצילו אותו, חשבתי בחלום, אבל אין שם אף אחד שיעזור, חוץ ממני. בינתיים הזחל"ם מתקדם הלאה וראובן מתרחק ומתרחק. אני מתחילה לרוץ אחריו, לעצור אותו לפני שיהיה מאוחר, אך הזחל"ם נוסע מהר יותר. גם אני מגבירה מהירות, רצה, ורצה ורצה. המוות האורב לו מתקרב אליו, אבל הגלגלים לא חוזרים אחורנית ואני לא מצליחה למנוע את הסוף. הפער בינינו גדל, וראובן הולך וקטֶן, הולך וקטן, עד שאני רואה רק את החיוך שלו. כמו תמיד, שמח כזה, כאילו הכול בסדר". שאפתי אויר והתפלאתי על עצמי על כך שסיפרתי על החלום הזה. עד עכשיו לא סיפרתי עליו לאיש. פתאום נזכרתי במשפט מתוך השיר של דודו טסה: "בלב שלי יש חור שאי אפשר לסגור – אז אני רץ."
