בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק נ"ט - תפנית מדאיגה

בערב הבחנתי שאלון לא עסוק מדי באופן חריג. "אתה יודע, הייתי רוצה להכיר קצת יותר את היהדות," אמרתי לאלון בגילוי לב לא מצוי, "נראה לי שיש הרבה דברים מעניינים וחשובים שכדאי ללמוד ולדעת".

"כן, גם אני. הקבלה במיוחד מסקרנת ומושכת אותי." הדהים אותי אלון.

"מה, ברצינות? " לדבר כזה לא ציפיתי אצלו.

"טוב, אל תסחפי," מיתן אותי אלון, "לא התכוונתי לחזור בתשובה. רק להכיר קצת יותר. אני בקושי יודע משהו בנושאים האלה".

אחרי מחשבה נוספת אלון הוסיף: "אולי אוכל למנף את הרעיונות להורדת שפע לפי הסוד הקבלי לצורך הצלחת הקמפיינים שלי". כל נושא אצלו מוצא את דרכו לבסוף להצלחת העסקים שלו.

"טוב, לא רק אני ארוויח מהמסע," אמר. "ד"ר אוליב ופרופסור אפלבוים יוכלו לכתוב ולהוציא פרסום נוסף, כל אחד על מחקרו, ודניאל יוכל לכתוב ספר מסע הכולל את מימצאיו הארכיאולוגים".

"כן, אפשר לומר שהמסע שלנו השיג את התוצאות הרצויות," הסכמתי איתו. "מצאנו לא רק ממצאים ארכיאולוגיים מאזור בו חיו שבטי ישראל הגולים במשך תקופה מסוימת, אלא גם פענחנו את סודותיהם, שבהם הכְוונה לדרך חיים על פי מורשתם. קיבלנו מהם מסרים על מהותם, על רצונם להתאחד איתנו ואפילו לעזור לנו בעת צרה. וכל זה, למרות ההפרעות והאיומים שקיבלנו כל הזמן".

"כמובן שכל זה התאפשר למרות ההפרעות," אמר אלון, "הרי הן פסקו כשהתברר שאנחנו לא מנסים לשכנע אף קבוצת בני מיעוטים להפוך ליהודים ולעלות לארץ".

"מעניין איך שההפחדות היו בהתאמה עם הפעולות שלנו. ואיך הם ידעו מתי כבר לא צריך לאיים עלינו..." חשבתי בקול.

"טוב, זה לא כל כך מפתיע", חייך אלון חיוך דק.

"למה אתה מתכוון?"

"פשוט מאוד," אמר, "אני בעצמי השתכנעתי מהחששות של גורמי החוץ והביטחון מהטליבן, ובעצמי סלדתי מהרעיון של הצפת ארצנו בקבוצות פרימיטיביות ונחשלות, אז החלטתי לעזור להם".

"מה?" הייתי המומה.

"כתבתי בעצמי את הפקסים בשם הגורמים השונים. לפעמים הדפסתי אותם במדפסת הניידת שלי ולפעמים שלחתי אותם ישירות מהמחשב לטלפון של סוכנות הנסיעות אליה היינו אמורים להגיע בדקות הקרובות".

הוא היה מרוצה מעצמו, אבל אני הרגשתי שאני רוצה לחנוק אותו.

"אבל... כשמיהרנו לטירה בקרנק שברמת צ'אנג טאנג, כשנותרו לנו חמישה ימים לעשות דרך של שישה ימים, למה ניסית לטרפד את האפשרות לשכור ג'יפים. הרי יכולנו לפספס את זמן הגעתנו למבצר?"

הוא נראה נבוך. "שלחתי את הפקס בדיוק לפני ששוחחנו עם ד"ר אוליב וגילינו שצריך להזדרז. אחרי השיחה הבנתי שבעצם יריתי לעצמי ברגל. בהמשך, כשפענחנו את הכתוב על השופר, הבנתי שבכלל אין מה לחשוש. בני אפרים הרי גילו אכפתיות ורצון לעזור לעם, ואפילו להציל אותו. כשהתרשמתי מהמסירות של הפוני מנס הבנתי שכל הקבוצות של עם ישראל, גם אלו שנתפשות כפרימיטיביות וזרות, יכולות לתרום לעם, כל אחת במיוחדות שלה".