בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק ח' - בדרך להודו

אחרי הפגישה נותרו לנו בסך הכל שבועיים לעשות את כל ההכנות, כך שלמרות המתח והציפייה, הזמן עבר מהר. ביום הטיסה אני ואלון הגענו לנמל התעופה בן גוריון שעתים וחצי לפני זמן הטיסה שלנו. אלון עמד על כך שאגיע לדירתו ארבע שעות קודם. "יש לפעמים פקקים לא צפויים בדרך, או עיכובים לא מתוכננים ומסמכים שלא נמצאים. לא כדאי להסתמך על כך שהכול ידפוק כמו שתוכנן".

את תהליך הצ'ק-אין סיימנו מהר וגם הליכי הבידוק הביטחוני לא לקחו זמן רב. אלון לא הביא איתו ציוד רב. הוא אומנם הביא את המשרד הנייד שלו, אבל כל הכבודה לא שקלה יותר משלושה קילו ורוּבה נשארה צמודה אליו רוב הזמן. בנוסף למחשב הנייד היתה לו מדפסת, הקטנה מסוגה בעולם, במשקל קילו וחצי בלבד, צרה ודקה. אלון הסביר לי שהיא מתאימה לעבודה בשטח. יש לה סוללה שניתנת לטעינה בכל מקום, והיא כוללת גם מכונת צילום, סורק ופקס.

הגענו כבר לטרמינל 3, אל רחבת ההמתנה של הטיסה שלנו ומובן שלא היה שם עדיין איש מאנשי המשלחת שלנו. כנראה שאם מישהו היה דייקן ואחראי כדי להקדים כל כך הוא בוודאי משוטט לו בחנויות הדיוטי-פרי או שותה קפה באחד מבתי הקפה באולם הנוסעים היוצאים. אלון לא השתעמם. הוא פתח את המחשב הנייד שלו ושכח מכל הסובב אותו. אני לא התכוונתי להשתעמם בחברתו אז שלפתי לי את הספר סידהרתא שהבאתי איתי ושקעתי בקריאתו.

הייתי כל כך שקועה שלא שמתי לב לאדם שעמד מולי וניסה לומר לי משהו. "או, סליחה," מיהרתי לומר כשהבחנתי בו, "רצית משהו?"

היה זה אדם נמוך בחליפה משופשפת ומבריקה מרוב שימוש שנשמע מתוסכל מכך שהיה צריך לחזור על דבריו כמה פעמים עד שהבנתי שמדברים אלי.