☆מקום ראשון בהרפתקאות ! ביוני 2017☆
אורנית, סטודנטית לפיזיקה ופילוסופיה, מקבלת החלטה להצטרף למשלחת מחקר בעקבות השבטים האבודים בדקה ה-99. המסע לחיפוש ממלכתם האבודה של בני אפרים לוקח את חברי המשלחת לאזורים נידחים ואקזוטיים באסיה, ולחשיפת ממצאים קדומי...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ביציאה משדה התעופה ניגשו אלינו נהגי המוניות המקומיים. עורם היה שזוף וחרוך, בייחוד בפנים.
הם שאלו בעדינות ובנימוס לאן אנחנו צריכים, ומיד הרגשתי שאני מחבבת את האנשים הנחמדים האלה.
אחרי הנחיתה בלֶה חשנו כולנו סחרחורת, עייפות וכאב ראש, וכל פעולה הייתה קשה לנו. לא הבנתי מה קורה לי. בהלה תקפה אותי ודפיקות הלב המהירות התגברו עוד יותר. רק העובדה שזה קרה לכולם קצת הרגיעה אותי.
ארז, שראה את פרצופנו החיוורים, מיהר להסביר. "זהו תהליך טבעי של הגוף, שעובר מעצמו לאחר כמה ימים. צריך להסתגל לגובה הרב של רמת לדאק."
למרות דבריו המרגיעים התהליך לא היה קל. פתאום הבנתי שפעולה פשוטה ומובנת מאליה כמו נשימה היא דבר די מורכב. אומנם לקחנו כבר לפני שבוע כדורים להגברת יצור כדוריות הדם, אבל כשהגענו בבת אחת לגובה הזה הרגשתי לפני כל נשימה שהאוויר נגמר לי.
"בימים הראשונים מומלץ לנוח ולהימנע ממאמץ, "אמר ארז. "ותשתו הרבה מים!" הוסיף בטון של מפקד.
המונית התנהלה בעצלתיים לעבר הגסט-האוס. מבעד לכאב הראש ההולם ברקותי שמעתי את ארז ממשיך להסביר. "העיירה 'לה' בה נחתנו, יושבת בעמק נהר האינדוס, בגובה של כ- 3,500 מ', על הדרך המסורתית המקשרת את הודו עם סין וטיבט," אמר, "היא נמצאת באמצע מדבר גדול, כמו נווה מדבר".
הקשבתי בפיזור נפש ובינתיים הבטתי החוצה מחלון המונית. בתי אבן ולבני חימר עם קורות עץ וחלונות עץ גדולים שמשקופיהם חומים היו פזורים בשטח נרחב. במיוחד משכו את עיני הגינות המטופחות. המונית נעצרה ליד גסט-האוס מוקף שדות. חמורים מאובקים שוטטו סביב, משועממים. כשניסיתי לצאת מהמונית, בקושי הצלחתי להרים את הרגלים. גם האנשים סביבי התנודדו.
הנהג הביט בנו וחייך קלות. "Take it Slowly", הוא אמר לנו במבטא שונה, וניגש לבגאז' להוציא את הציוד הרב שלנו. הוא הניף את התיקים בקלות וצעד אל הגסטהאוס, כשאנחנו משתרכים אחריו. הדרך הקצרה נראתה ארוכה כל כך.
ד"ר אוליב צעד לפני, והחל לפתע להתנדנד כמו רוכב אופניים שאיבד את שיווי משקלו. ארז, שהיה לצידי קפץ לעברו, אחז בו ביציבות והשכיב אותו על הקרקע. "זו כנראה מחלת גבהים," צעק בקול חלוש, "הוא חייב לנוח". דם החל לנזול מאפו של ד"ר אוליב.
