בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק א' - בעקבותי

 ירושלים

חודשיים קודם

בתשע בבוקר כבר ידעתי ששוב אאחר, אבל הפעם יותר מתמיד. הרבה יותר מתמיד. פיגוע במרכז העיר גרם לפקקים ארוכים במיוחד. בטור צפוף השתרכו המכוניות באיטיות, אפילו יותר לאט מהולכי הרגל. הבנתי שמצפה לי זחילה מתמשכת, פגוש אל פגוש, ובינתיים השעון, לעומת זאת, ימשיך לדהור בקצבו הרגיל, בלי להתחשב בדבר.

ישבתי מול ההגה מתוחה ותופפתי עליו בעצבנות. דווקא השבוע קיבלתי מאחי את רכבו והייתי בטוחה שבשבוע זה אגיע בקלות ובמהירות. 'נו, נו...,' מלמלתי, אבל חוץ להעלות את מפלס הלחץ שלי זה לא קידם דבר. לא יכולתי להתחרט ולהסתובב חזרה, בגלל שהיה פקוק גם בכיוון ההפוך.

כעבור חמישים דקות מורטות עצבים הגעתי למגרש החניה של גבעת רם. למרות שהצלחתי למצוא מקום חניה צפוף בקצה המגרש, המסע שלי עדיין לא בא אל סיומו. דרך ארוכה חיכתה לי ברחבי הקמפוס. פרצתי דרך הכניסה הראשית, וחציתי בריצה פראית את המדשאה הירוקה של הרחבה המרכזית. חולצת הכפתורים המשבצות שלבשתי מעל הטריקו התנופפה אחרי כמו גלימת גיבור-על. משם 'חתכתי' לשדרות מאגנס שהשתרעו לאורך הצד המזרחי של האוניברסיטה, ושעטתי לאורכם כמו ב'וִיָה דלורוזה' פרטית משלי. הדרורים פטפטו בשלוה בין ענפיהם של עצי האורן שלאורך השדרה, העלים התנועעו ברוח הקלילה, מלטפים את צמרות העצים, והכל יחד יצר סימפוניה מרגיעה. את הרוגע שסביב הפרו רק קולות צעדי על שביל האבנים, כהלמות תופים המתפרצים כפילים לחנות חרסינה

חלפתי על פני ה'אקווריום' בו ישבו המחשביסטים מאחורי קירות זכוכית, שפופים מעל מחשבים. רובם ימשיכו לשבת באותה התנוחה עד השעות הקטנות של הלילה. היה חַם, וזיעה ניגרה על פני. שערותיי הצליפו בי ולשווא ניסיתי להסיט אותן לאחור, כמו שמגרשים זבוב טורדני.

'הדרך הזאת אינסופית', חשבתי בייאוש. 'היא לא היתה קצרה יותר?'

בלית ברירה עצרתי לרגע כדי לשאוף אויר. ממרחק הבחנתי בפסל הענק של איינשטין המביט בי בארשת פנים רצינית ממרומי קומתו. מצחו החרוש קמטים, שפמו העבות ושפע שערותיו הוסיפו לו נופך של חשיבות. הרגשתי למולו כמו גמד והבטתי בו בהערצה. 'קדימה, אל תפסידי הזדמנות מעוררת קנאה ללמוד ולדעת', שמעתי אותו מדרבן אותי עם אחד הביטויים שהיו שגורים בפיו. אספתי את עצמי והמשכתי.