בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק ל"א - הפתעות על הדרך

בהמשך ההליכה הפכה קלה יותר לכולנו. בעמק מַרקָה עלינו וירדנו כל הזמן. הנוף השתנה אט אט והעצים הפזורים פה ושם הפכו לחורשות. אחרי כשעה הגענו לנחלון גועש. המדריך המקומי בנה גשרון קטן מחלוקי נחל וענפי עץ דקים מעליו. מאחר שנאלצנו לחכות עד שיסיים הרשינו לעצמנו לעצור לרגע וליהנות מהנוף.

"מה את אומרת על הנוף המדהים? אני אוהבת את השילוב של מי הטורקיז בתוך המדבר," פנתה אלי אלה במבט נלהב.

"אני אהבתי יותר את דיונות החול," אמרתי. עצרתי רגע ואז אמרתי לה: "זה מזכיר לי את הטיול לסיני לפני הגיוס. יצאנו לשם אילנית ואני עם חנוך וראובן. קנינו שם ג'לאביות והתגלגלנו על דיונות החול. מלמעלה ראינו את מי הים הקרובים. ראובן אהב לצאת לטיולים ולמסעות, אהב להשתובב ולצחוק המון, אם כי בטבעו היה קצת ביישן ואפילו שקט." שקעתי בזיכרונות ואז אמרתי: "שני הבחורים כבר לא בחיים. חנוך נהרג כמה שנים אחר כך בתאונה. נשארו מהם למזכרת רק התמונות."

אלה הביטה בי במבט משתתף בצער ושתקה. השמים התקדרו ותחושת דיכדוך אפפה אותי.

"אנשים לא צריכים להעניש את עצמם על שגיאות העבר," פתחה בהיסוס, "רגשות האשם שלך לגבי ראובן מעיקים עליך כבר שנים. אולי הגיע הזמן להשתחרר מהם?"

שתקתי.

היא המשיכה. "תביני, תחושת ה'אני לא הייתי בסדר' שלך גורמת לך לוותר על הזדמנויות, על מימוש רצונותיך. גם כשאת שוכחת מרגשות האשם - הם חבויים מתחת לפני השטח, שולטים בך ומדכאים את שאיפותיך. ייסורי מצפון וביקורת עצמית רק מרוקנים את האנרגיה הפנימית של האדם.

כל אחד יכול לטעות בהחלטותיו, בהתנהגותו עם בני אדם אחרים, אבל זוהי בדיוק המטרה שלשמה אנחנו חיים כאן - ללמוד מטעויותינו ולהפיק לקחים לעתיד." היא עצרה כדי לבחון את תגובתי. הנהנתי בהסכמה.

"וחשוב מכל – לסלוח. לסלוח לעצמנו ולאחרים," הוסיפה, "בסדר?"

חייכתי במבוכה. "אני אשתדל," הבטחתי, אך לא יכולתי להתחייב ליותר מכך.

*

למחרת היה לנו יום ארוך של הליכה בעמק נהר מרקה, לאורך קירות של גלי אבני מַאני, סטוּפּות מתפוררות, מנזר תלוי על מצוק וקניונים מרשימים. צאלה כל הזמן רטנה והתלוננה על הדרך הארוכה. אני השתדלתי ללכת מהר. נשארו לנו רק עוד ארבעה ימים להגיע למבצר. רכסי הגרניט והגיר של עמק מארקה הם בגווני אדום, צהוב וסגול. גם כאן יש חולות מאבן גיר שנשחקה, כמו באזור הדיונות שבעמק הנוברה. נזכרתי בתובנות שלי שם, לגבי האפשרות שאנשים מבין הגולים נקברו בחולות כשאיבדו את דרכם או בגלל סופות. חשבתי אז שיתכן שהצמחים באזור ובמיוחד האשל הגיעו לגופותיהם עם שורשיהם בחיפוש אחר נוזלים. לכן כדאי לחפש מתחת לעצים אלה. בחנתי את הסביבה וחיפשתי עצים בודדים בין החולות. הבחנתי במעט שיחי צפצפה וערבה, לאורך הערוץ ובמדרונות המתונים. את תשומת ליבי משך שיח קוצני הדומה מאוד לאשל. שאלתי עליו את צאלה והיא ידעה לומר שזהו המיריקַריָה - שיח הנפוץ במרכז אסיה. סיפרתי לדניאל על תובנותי וביקשתי שנחפור תחת השיח הזה. הכוונה שלי בכך היתה לטשטש את הניסיון שלנו להזדרז כל כך. הוא גיחך למשמע ההצעה, אבל הסכים. כנראה שבעצמו לא רצה להיראות להוט להגיע מהר. שיערתי שהוא מקווה שאחרי חפירה אחת חסרת תוצאות אשתכנע לוותר על הרעיון האווילי.