בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק כ"ב - מעבר לנהר

למחרת יצאנו לכיוון נהר האינדוס. כשירדנו בשביל המוליך אל הנהר ראינו עדר עזים בין עצי פרי של כפר קטן. במרכזו ניצב מנזר. על רצפת חצרו היו פזורים לייבוש משמשים כתומים ועל הגג זרדים, עצים להסקה וערמות חציר. סביב המנזר היו עצי משמשים רבים. עמדנו תחתם, קטפנו ואכלנו משמשים קטנטנים ומתוקים בתור ארוחת עשר.

לאורך הגדה השמאלית של הנהר משתרע מדבר יבש ומשמים, ואילו הנהר עצמו שוצף ומלא חיים. ארז תכנן שכאן נשוט בסירות רפטינג.

"כך נוכל להתקדם בקלות לאורך קטע לא קטן, במקום לצעוד בדרך שבה הרבה עליות וירידות".

פרופסור אפלבוים התלבט אם אנחנו לא נכנסים כאן להרפתקה מסוכנת, אך ארז בהופעתו המקרינה ביטחון הרגיע את חששותיו.

"יהיה פַן מטורף", ניסה להלהיב אותנו. אני מיד נסחפתי אחר התלהבותו.

צאלה מילמלה: "אין שכל - אין דאגות", אבל למזלה רק אני שמעתי את זה.

"חבר'ה, אל תילַחצו," הוא ניסה להרגיע כשראה את פרצופו של ד"ר אוליב מחוויר. "זה באמת לא כל כך פראי. אנחנו לא הולכים לעבור במקומות מסוכנים. עברנו כבר את החלק בנהר זנסקר שבו זרימת מים חזקה והאשדים בדרגה קשה. אם שמתם לב ככל שהתקרבנו למפגש הנהרות הקניון הלך ונעשה צר ועמוק יותר. לכן הנהר שם היה מפותל ומלא בסלעים כך שסירה יכולה להתהפך. אבל הֵי, אנחנו כאן בחלק הקל !"

ארז החל מכניס את הציוד שלנו לשקים מיוחדים, האטומים למים. במקום היה צוות משיטים עם כמה סירות. כל הקבוצה שלנו, שמנתה שמונה אנשים, קיבלה סירה אחת. כל אחד קיבל אפודת הצלה וקסדה ונערך תדריך בטיחות קצר. לנוכח מבטו המבוהל של ד"ר אוליב ארז הרגיע אותנו שגם אם ניפול למים אנחנו בטוחים. המשיט מיומן למשות את הנופלים מידית.

בעוד אני מכניסה את המצלמה לנרתיק שקוף ואטום פנה אלי ד"ר אוליב ושאל: "את יודעת לחתור בסירת משוטים?" הוא נשמע מוטרד.

"אה, כן," עניתי בהיסוס. "בנערותי השתתפתי בחוג חתירה בירקון. אבל זה היה מזמן".