בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק ל"ד - דניאל לבד בטירה

דניאל יצא לפנות ערב. ראשית היה עליו לטפס במעלה הגבעה התלולה עליה ממוקם המבצר. מהחלק הזה הוא לא התרגש. כושרו הגופני איפשר לו להתקדם בזריזות יחסית וכולנו צפינו בו בחשש מהול בדאגה. באותו רגע כל הכעס שלי עליו נעלם ובמקומו חשתי חרדה ופיק ברכיים. לא גרעתי את עיני מהדמות שהולכת וקטנה. הציוד שלו היה ארוז בתיק גב שעליו. הוא הסתפק בציוד חלקי כדי שיוכל לשאת אותו לבדו. אֶת חפירה מתקפלת ומכּוּשון נקשרו ברצועות אל התיק, ובנרתיק צד המחובר לחגורה הייתה מצלמה.

בצדה השמאלי של הטירה נמצא חלון שמוּקם יחסית קרוב לקרקע, ודניאל כיוון את צעדיו אליו. הוא החל לטפס בביטחון. כשהגיע למרגלות הקיר הניף את סולם החבלים והטיל אותו כמו זורק דיסקוס. הוא אחז בו ביד מתוחה, הסתובב סביב עצמו בשביל התנופה וזרק. 'עוגן האחיזה' שבקצה הסולם נתפס בחלון כבר בזריקה הראשונה. דניאל עלה בסולם ואחר ירד אל פנים הטירה ונעלם מעינינו.

*

השעה כבר היתה חמישה ל-12.

אלון הביט בשעון כל דקה.

גם אני הייתי סקרנית לדעת אם אכן תשמע היללה בחצות, אבל חששתי שילעגו לי שאני מאמינה באמנות תפלות, לכן הסתפקתי בהצצה חטופה בשעון כל דקותיים.

ב 12 ועשרה אלון פנה לעברי בהבעת ניצחון. "אין קול ואין יללה".

"אולי עוד כמה דקות ?" ניסיתי לתת לאגדה עוד צ'אנס.

"אשרי המאמין," הפטיר אלון והלך לאוהל.

ב 12 ועשרים גם אני כבר לא ציפיתי, אבל ב 12 עשרים ושש זה קרה.

צליל מתמשך של גונג הדהד במרחב.

דוקטור אוליב זינק מאוהלו בקלילות לא אופינית, והביט לעבר המבצר מופתע.

"איך זה קרה?" שאל, כאילו שיש לי דרך לדעת זאת אם ניצבתי מול מקור הקול.

"כנראה יש שם איזשהו גונג," המשיך לדבר לעצמו, "רק השאלה מה מפעיל אותו אוטומטית בחצות הלילה מדי יום".

"אולי בסביבות השעה הזו יש רוח קרה שנושבת בעוצמה ומנידה גונג כלשהו," העלתי השערה.

"מחר בבוקר כשנעלה לשם נחפש את זה," אמר כשבקולו עדיין ניכרת הבהלה וחזר לאוהלו.

נשארתי לבדי בחוץ עוד כמה שעות.

"כמה זמן תעמדי כאן ותסתכלי על חומות הטירה?" שמעתי קול מזלזל מאחורי והבנתי שזה אלון. "תכנסי לאוהל להתארגנות לשינה, כבר נורא מאוחר".

רק עכשיו הבחנתי שאני עומדת כאן זמן רב ומחכה בדאגה רבה לאוֹת חיים מדניאל.