בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק כ"ה - הצלה באזור הקרבות

השעה התאחרה והתחיל להחשיך. דניאל הציע שנחזור לכפר הסמוך דהא לשנת לילה ולמחרת נמשיך הלאה. וכך עשינו. למחרת צעדנו בזריזות חזרה עד למקום אבן הכתובות העבריות ומשם המשכנו עד לנהר שחסם את דרכנו. ניסינו לחצות את הנהר בהליכה, או, אם לדייק, בקפיצה מאבן לאבן. לא היה זה מפתיע שכמעט מעדתי על אחת האבנים ואיבדתי את שיווי משקלי. דניאל הושיט לי יד באדיבות ועזר לי להגיע לגדת הנחל בשלום. לא הרגשתי בנוח עם העובדה שעלי לקבל עזרה. מצד שני המחווה הג'נטלמנית הזו היתה נחמדה והערכתי את זה. אני לא יודעת איך, אבל דניאל יודע לתת תחושה של נאמנות ויציבות ושאפשר לסמוך עליו.

לאחר הליכה ממושכת עצרנו למנוחה. אני המשכתי קצת הלאה לבדי, נהנית מהנוף ומחפשת אובייקטים מעניינים לצילום.

צעדים רכים רחשו מאחורי. הסתובבתי בבהלה. זה היה דניאל.

"סליחה שהבהלתי אותך," התנצל, "אני מפריע?"

"לא, בכלל לא," אמרתי וחזרתי לצלם עץ נמוך קומה בעל גזע מפותל בצורה מעניינת.

"לא התעייפת מכל ההליכה?" שאל. "אפשר ליהנות מהנוף גם בישיבה".

"נכון," הודיתי. למען האמת, כבר הייתי מותשת ודבריו שכנעו אותי שאוכל לצלם גם בישיבה.

"נשב כאן?" הציע והצביע על הסלע החלק שבלט מהאדמה. לפני שעניתי הוא התיישב וסימן בידו על המקום הפנוי לידו.

לא ידעתי מה להגיד בשתיקה המביכה שנוצרה. "חם...," הצלחתי לפלוט משהו לבסוף.

"יפריע לך אם אעשן?" שאל תוך כדי שהוא שולף מאחד התאים שבאפוד החאקי שלו חבילת סיגריות.

"לא, לא, זה בסדר," מיהרתי להגיד, למרות שאני בכלל לא אוהבת שמעשנים לידי. כמו תמיד אמרתי לעצמי בלב: "פעם אחת לא נורא".

הוא שלף סיגריה ארוכה ודקיקה מתוך קופסת המרלבורו לייט והתעסק בהצתתה.

חיפשתי משהו להגיד ולבסוף אמרתי: "אתה רגיל לחיות תקופות ארוכות בדרכים, בתנאים לא כל כך נוחים".

"נכון," אישר, פולט באיטיות ענן עשן.

"באיזה מקומות בעולם אתה בד"כ נמצא?" שאלתי, למרות שקצת ידעתי ממה שסיפר פרופסור אפלבוים במפגש הפתיחה.