בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק כ' - סוף שביל החיצים

"את יודעת, יש לאנשי החמורים מנטליות של עבדים," אמרה לי צאלה כשישבנו סביב המדורה, מתחממות ומחכות שארוחת הערב המאולתרת תהיה מוכנה, "עושים כל מה שדורשים מהם מיד, ובלי ויכוחים."

"לא נראה לי!" הסתייגתי מקביעתה, "עבד יודע שלא יקבל בונוסים אם יעשה מעבר לחובתו, ולכן מעדיף להתחמק ממטלות נוספות. ובלית ברירה יעשה את זה בחוסר חשק."

היא נראתה זעופה על שהעזתי לסתור את דבריה, ואני המשכתי הלאה עם קו המחשבה שלי. "בעצם הם כבר קיבלו את שכרם מראש, כך שהם לא חייבים לעשות שום דבר מעבר למה שסוכם. נראה לי שהם מושיטים עזרה פשוט מתוך רצון טוב".

צאלה הסיקה כנראה שאני נהנית להוכיח שהיא לא צודקת, וניסתה למצוא נקודת תורפה כדי להכאיב לי. "אני רואה שאת מתלהבת מהם. נראה לי שסולימניש ממש מוצא חן בעיניך. אולי נסדר לך דייט איתו?"

"הגזמת! זה ממש לא מתאים. זו מנטליות שונה, עולם אחר." הייתי המומה מהרעיון ועניתי לה עניינית, כאילו שהיא התכוונה לכך ברצינות.

היא לא הרפתה. "ממה את חוששת? שאולי הוא כבר נשוי? אין בעיה, אצלם אין איסור של ביגמיה. אין לו בעיה להתחתן עם כמה נשים". חיוך מתגרה צף על פניה ועיניה הבהירות נקבו בי את חיציהן.

מה יכולתי לענות לה? שאני בכלל לא מעוניינת באף אחד. היא לא האדם המתאים לספר לו על כך שרגשות האשמה בקשר לראובן התמקמו לי בלב, לא משאירים מקום לאף אחד. נכון שראובן לא היה אחד שחושב על משמעות ועל תכלית או מוטרד מדילמות של החיים. הוא היה שמח במה שיש, לוקח הכול בקלות ותמיד צוחק ומאושר. מעולם לא ניהלנו שיחות עמוקות. ועם כל זה - לא יכולתי. התלבטתי מה לענות לצאלה והאם להסביר לה את העניין. היא לא תבין אותי בכלל. חששתי מתגובתה. בוויכוחים היא מלאת מרץ בלתי נדלה, שמנותב בעיקר להערות ועקיצות. הבנתי שלא אוכל לנצח אותה בדו-קרב לשוני.

בחרתי לשתוק והיא חייכה לעצמה בסיפוק וכנראה סימנה לעצמה וי קטן על ניצחון מתוק ומשכר.

היא הביטה בי ואז כנראה הבינה שעברה את הגבול. היא פנתה אלי שוב, הפעם בטון ידידותי יותר, ושאלה: "יש לך מישהו?"

לא הגבתי. מה אגיד לה? שהיה יכול להיות לי מישהו?

היא משכה בכתפיה וקמה, ואני נשארתי עוד להביט במדורה. חשבתי על שני החמרים. יש בהם משהו מיוחד. טוב לב טבעי שכזה. נכונות לעזור בכל מצב. נזכרתי במשהו שסולימניש אמר. שהם פליטים מאפגניסטן מאזור פשוואר. זה לא המעבר ההוא, חֵיבַר? מקומם של בני הפושטו?

ארז, שהגיע באותו הרגע, קטע את מחשבותיי. "את לא מתכוונת ללכת לישון? אני מכבה כבר את המדורה".

"כן, כן," מיהרתי לקום בעוד הוא מוודא שהמדורה כבויה, עד אחרון הגחלים.

"מחר אנחנו יוצאים לעבר הכפר שינגו." הכריז לחלל, "תכינו כוחות כי הדרך תהיה לא קלה."