בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק ל"ב - עוד שלושה ימים

הלכנו עוד כשעתיים עד לאזור מרעה הקיץ של טַגוּטצָה. על שפת הנחל ראינו כבשים יורדות אל הנחל לשתות ומפלסות דרכן בין חלוקי אבן סלעיים. האווירה הייתה מלאת רוגע ושלווה, אבל אלון ואני לא נתנו לחבורתנו ליהנות ממנה, אלא המשכנו לדרבן אותם להתקדם במהירות.

"נשארו לנו רק עוד שלושה ימים כדי להגיע בזמן," אמר לי אלון מוטרד.

צאלה לא הבינה למה אנחנו מזרזים אותה ולא מאפשרים לה לבחון את השיחים עבור אוסף עשבי המרפא שלה. היא סיפרה שהיא יודעת לגבי כל צמח מתי וכיצד יש לקטוף אותו, האם הוא אכיל או רעיל. לכן היה חשוב לה לקטוף דווקא בשעת בין הערביים, בה הטל יורד ובמקום המוגן מרוחות, כשהאדמה כבר לא חמה. הבטתי לצדדים בזהירות וכשנוכחתי שדניאל לא שם לב התחננתי אליה בקול נמוך: "צאלה, צריך למהר. בבקשה, בבקשה, אל תעכבי אותנו". היא הרימה גבה אבל הבינה שיש דברים בגו. היא התקדמה בעקבותינו, כשהיא נאלצת להשאיר אחריה את עשביה מחוברים לאדמה.

לא יאומן, אבל גמאנו את הדרך בשעתיים במקום בארבע שעות, כמו שארז צפה.

"חברים, מחר יהיה יום ארוך מאוד אז תזדרזו לישון!" הכריז ארז והוסיף, "ובבוקר ההשכמה בשש אפס אפס!"

הקמנו את האוהלים בזריזות וצנחנו פנימה באפיסת כוחות.

ראשו של ארז הציץ לאוהל שלנו. "תזהרו לא להבליט את העובדה שאנחנו ממהרים." לחש, "דניאל עוד עלול לחשוד שאנחנו יודעים משהו".

הנהנו מבלי יכולת להוציא מילה מפינו ובשארית כוחנו הזדחלנו לתוך שקי השינה שלנו.

כשהתעוררנו בבוקר היום הרביעי הבחנתי שאלון מלא חששות מהעלייה הקשה שמחכה לנו. למרות שהיינו מוכנים כבר בשש בבוקר, עדיין נשארנו, שנינו, אחרונים, בגלל קצב ההתארגנות שלי. שאר בני החבורה החלו כבר להעפיל למעלה.

תוך כדי הליכה חלפנו ליד נחל. במרכזו, על אבן רחבה ומוגבהת עמד ילד מקומי כבן שלוש וייבב. גלימתו הקטנה והצבעונית התנופפה קלות ברוח. על שפת הנחל עמדו שני ילדים גדולים יותר, כבני חמש ושש, לבושים בדומה לו, וכובעי צמר עם פסים בכמה צבעים על ראשם. הם נופפו לו וקראו לעברו בשפתם, אך הוא המשיך ליילל ונשאר על מקומו. המים אומנם לא נראו עמוקים בשלב זה של היום, אבל הייתה זרימה שיכולה להרתיע ילד בגילו.

"בוא נעזור לו," אמרתי לאלון וכבר התקדמתי לעברם.

"תעזבי, הוא יסתדר," ענה אלון, "הם נולדו לתוך הסביבה הזו, עם הנחלים הגועשים והסלעים והצוקים. הם יודעים יותר טוב ממך איך להסתדר. זה כבר בגֵנים שלהם. כאן הם חיים וזה ה'בית ספר לחיים' שלהם".

"הוא נראה מסכן כל כך," התעקשתי, "בוא, נעשה את זה קצר ונמשיך".

"את ממהרת להגיע בזמן למקומם של בני אפרים, לא? אז מה את מחפשת לך עוד פרויקטים להתעסק בהם? תני לילדים הגדולים לעזור!"