בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק נ"ח - פתרון הסימנים במפה

כשנקשנו, אלה ואני, בנימוס על דלת חדרו של ד"ר אוליב והוזמנו להיכנס, הוא קיבל את פנינו בחיוך רחב והחווה תנועת הזמנה רחבה בידו כאומר אתן אורחות רצויות אצלי. אולי הוא ראה בכך הזדמנות להסביר מה שקרה באותו יום בו התקבל הרושם שהוא ציער אותי וכאילו גרם לי לבכות.

"אני חייב לספר לך, גב' אפלבוים, ש...," התחיל בלי לדעת איך להמשיך.

אלה ניסתה לומר שההסבר ברור ומיותר, אך הוא לא ויתר והוסיף בלהט: "אני חייב לספר לך, שבאותו יום בו ראית אותנו צוחקים יחד – הרגשתי ש... זה היה...," הוא השתנק.

"זה... זה היה היום המאושר בחיי," הוא הצליח לבסוף לפלוט את זה כמו אדם ששאף גלעין של זית ואחרי כמה תפיחות עזות בגבו סוף סוף נפלט הגלעין מפיו. מצד שני, הוא נראה אדום כמי שעדיין גלעין תקוע בגרונו וכבר בקושי נושם.

חשתי נבוכה ולא ידעתי איך להגיב, אבל הוא גאל אותי מהצורך להשיב כשהמשיך. "אני מתחיל משרת פרופסור בברלין בספטמבר," סיפר גם לאלה.

"איך בסוף קיבלת את המשרה?" היא התפלאה.

"טוב..." הוא כיחכח בגרונו. "הם ביקשו ממני קצת שיתוף פעולה והסכמתי".

"שיתוף פעולה?!" שאלנו יחד.

"כן," גימגם, "הם רצו לקבל מידע על המימצאים של המשלחת ו – "

"אתה קורא להתחנפות לגרמנים שיתוף פעולה?!" העירה אלה בנימה צינית.

ד"ר אוליב השפיל את ראשו.

"ליקקת לאנטישמיים האלה כדי להתקבל!" הטחתי בו. "תגיד, דיווחת להם גם על האוצרות והקמיעות?"

"לא, לא, רק על מימצאים ארכיאולוגיים. הם אמרו שזה יחסוך להם לשלוח משלחת בעצמם".

"אז מכרת את נשמתך בעד כסף?!" אמרה אלה.

"לא, מה פתאום! מה שחשוב לי זה המשרה החשובה, לא המשכורת הגדולה. כסף אף פעם לא היה בראש מעייני. ההיפך."

הוא הביט בנו בציפיה להבנה.

"אני חייב לספר לכן משהו," הוסיף במהירות, "אתן זוכרות שכשהגענו לסוכנות הנסיעות ברמת לאנג-טאנג ולא רצו להשכיר לנו רכבים? אז אני הבנתי שכל התקדמות המחקר שלנו תלויה בהגעתנו בזמן למבצר ושדברים חשובים לעם ישראל אמורים להתגלות שם. לכן החלטתי ... לעשות מה שצריך כדי שהעניין יסתדר".

"אבל פשוט דיברת איתם בשפתם וכך העניין נפתר, לא כך?" שאלתי.

"באמת?! חשבת שאם הם קיבלו מסר לא לאפשר לנו להתקדם במחקר אז אפשר יהיה בשיחה, אפילו בשפתם, לשכנע אותם לוותר ולהסתכן?"

"אז מה אם כך עשית?" תמהתי.

"אמרתי לפקיד שאני מוכן לשלם סכום רב רק כדי שיסכימו להשכיר לנו רכבים. לכן ביקשתי שניגש לחדר פנימי. לא רציתי שתבינו איזה סכום גדול הבטחתי כדי שהפקיד יהיה מוכן להתגבר על הפחד מהאיום שבפקס".