בדרך לחיפוש - מסע בעקבות אבודים

פרק ט"ו - בעמק שבפסגת העולם

בדרך למטה הגענו לוואדי שבאפיקו נחל פראי שזרם בשצף מתחת למצוק התלול. ירדנו מהגמלים כדי לחצות אותו. המובילים פנו חזרה לאזור הדיונות.

"ארז, איך נחצה את הנהר הזה?" שאל פרופסור אפלבוים כשהוא התבונן מוטרד במי הנחל הגועשים, שסחפו איתם בפראות ענפי עצים שבורים.

ארז נראה אופטימי.

"ישנם מעברים שהמקומיים התקינו בהם אומגה מאולתרת במקום גשר שנשבר," ענה ארז, "אבל כאן באזור יש גשר. אנחנו רק צריכים למצוא אותו."

ואכן, התקדמנו לאורך הנהר עד שמצאנו גשר צר בעזרתו עברנו לצד השני של הנהר, וכעבור חצי שעה הגענו למרגלות מנזר בודהיסטי. מדרגות תלולות הובילו פנימה. הנזירים הזמינו אותנו לפסטיבל שבדיוק נערך בחצר האחורית. פרופסור אפלבוים אמר שאין לנו עניין לחזות בהצגה, שכן לדעתו, מנהגי הבודהיסטים לא קשורים למטרת משלחתנו.

התיישבתי לצד צאלה, מקווה שמצב רוחה היום לא דוקרני במיוחד. למרות הקירבה שנוצרה בינינו בנסיעה מסמרת השיער, כשחזרנו לשיגרה חזרה האווירה המתוחה לשרור בינינו.

"נו, איפה עץ הזית?" שאלה.

"למה את מתכוונת?" לא הבנתי, "יש פה באזור רק עצי צפצפה ומשמש".

"התכוונתי לאוליב, כמובן", היא ציחקקה בלעג.

רק עכשיו שמתי לב ששמו באנגלית הוא בעצם 'זית' בעברית.

"השם שלו דווקא די הולם אותו," הוסיפה צאלה, "עץ הזית הוא נמוך ורחב גזע וגם מאריך ימים," היא לעגה לגילו המופלג יחסית של הדוקטור. "העץ הזה גם גדל באזור טרשי ויבשושי כמו ד"ר אוליב."

לא הצטרפתי לצחוקה.

"כן, הזית הוא הסוד לאריכות ימים," היא אמרה בניסיון לתקן את הרושם הרע שהותירו דבריה. "אחד האינפורמנטים שלי במחקר בארץ היה מרפא עממי, שייח' בן מאה מכפר בשומרון. הוא היה מומחה גדול בתורת העשבים והצמחים. למרות גילו המופלג עמידתו היתה זקופה וכֹל שיניו בפיו. הוא יצא איתנו לסיורים בשטח וערך לנו הכרות עם צמחי מרפא באזור השומרון. הסוד שלו, כך סיפר לנו, זה להתחיל את הבוקר בשתיית חצי כוס שמן זית".

רק המחשבה על שתיה שכזו עוררה בי בחילה.

"זה שווה!" היא קראה. "הוא הסביר לנו ששמן זית מחזק את הגוף ומרפא את כל המחלות".