נסיעה של שעות עברה לה בשקט. הסתכלתי על לואי שישב ברכבת לצדי והסתכל מבעד לחלון, אוחז בידי. אף פעם לא חשבתי שיהיה לי האומץ לעלות על הרכבת הזו, שאחשוב בכלל לעשות את זה, אבל הוא נתן לי את האומץ. האומץ לחזור הביתה. אחרי בוקר שעבר מלא בוויכוחים לא קלים על העניין הזה, חילוקי דעות, עכשיו שתינו פה רגועים. דיברתי על אמי, שלא ראיתי אותה שנים. הוא טען שהמחילה מטהרת, שאם אשאיר את זה כך בלי לדבר איתה לעולם זה תמיד יישאר אצלי פצע פתוח. לא רציתי, לא רציתי להסתכל על האישה שנקראת אצלי אמא אך לא ידעה לעשות את התפקיד כראוי. אני דיברתי עם היילי על זה והיא סיפרה שאמא במכון גמילה, אבל כך זה שנים, היא נכנסת ויוצאת, נכנסת ויוצאת. ״אתה תסלח לה ?״ לפתע קולו המרגיע של לואי שאל. הסתכלתי לעיניו הכחולות והמרגיעות ולא רציתי להשיב על השאלה הזו, אני לא רוצה לסלוח. ״אני לא יודע״ פלטתי, מסיט את מבטי. הוא אחז בזרוע שלי והתקרב אליה, הנחתי את ידי על הירך שלו ונאנחתי, מביט בו עוצם את עיניו ומנסה להירדם. ״משפחה זה חשוב.״ לואי לחש. מאין לו לדעת ? אין לו משפחה. כרכתי את הזרוע שלי מסביבו בלי לומר דבר וחיבקתי אותו קרוב אליי, מרכין נשיקה לראשו. כשהגענו, ירדנו מהרכבת והתחלנו ללכת. ללכת אל המקום הסגור, אל מוסד הגמילה שבו היא נמצאת. הרגשתי שכל צעד נעשה כבד יותר, לא דיברתי איתה מאז אותו מקרה, והיא לא חיפשה אותי לאחר שהלכתי. לואי אחז בידי גורם לי להביט בו ולחוש את הרוגע, הוא שלח לי מבט מרגיע. נכנסנו בשער והיה כמעט ריק מאנשים, הלכנו לתוך המבנה וניגשנו לדלפק, מבקשים לראות אותה. ״מה הקשר שלך אליה ?״ הבחורה בעלת המשקפיים שהסתכלה למסך המחשב שאלה. ״אני הבן שלה״ אמרתי, גורם לה להביט בי. ״אף פעם לא היית פה לפני, נכון ?״ שאלה והנהנתי בחיוב. ״בואו, אלווה אתכם אליה.״ אמרה וקמה, צועדת לתוך מסדרון שמלא בדלתות ואנחנו בעקבותיה, עד שעצרה ממול חדר מספר ארבעים ושלוש. ״אני מקווה שהיא לא ישנה״ הבחורה אמרה בשקט ודפקה לפני שפתחה את הדלת והציצה, וכשראיתי את פניה לראשונה קפאתי, רוצה ללכת מפה. ״הארי״ לואי לחש ולחץ על ידי, בלעתי רוק מסתכל עליו ואז מגלגל את עיניי. ״יש לך מבקר״ הבחורה אמרה ופתחה את הדלת לרווחה, אמא ישבה במיטתה עם שיער אסוף ומבולגן, עיניה עייפות ובגדיה מוזנחים. בלעתי רוק והשפלתי את מבטי בטיפת כעס. ״פינת הישיבה פנויה, אתם יכולים ללכת לשם.״ ״הארי״ אמא קראה ומיד הסתכלתי עליה, היא קמה אליי והסתכלה לתוך עיניי בחיוך, מושיטה את ידה לעברי אך התרחקתי, גורם לחיוך שלה לרדת. ״תראה איך גדלת״ ״כן״ פלטתי, היא הסתכלה על לואי ואז עליי. ״מי זה ?״ שאלה, הסתכלתי עליו ושפתיי נפרדו, מלאך. ״החבר שלי, לואי״ אמרתי ולואי הסתכל עליי מופתע, אני בטוח כי הצגתי אותו פעם ראשונה בתור בן הזוג שלי. ״נעים להכיר אותך״ לואי אמר לה והיא חייכה ולחצה לו את היד ״גם אותך״ אמרה ״בואו נצא, מזג האוויר מצויין היום״ אמרה והחלה ללכת, אנחנו בעקבותיה. ״היא נחמדה״ לואי לחש ״כמה זמן אתה מכיר אותה ? דקה ?״ שאלתי והוא גלגל את עיניו ונתן לי דחיפה קלה ״בתור החבר שלך אני מציע לך לשתוק״ אמר וזה גרם לי לצחוק, בתור החבר שלי, לעזעזל הוא מתחיל להשתמש בזה. כרכתי את הזרוע שלי מסביבו והוא שם את הזרוע שלו על גבי. הגענו לפינת ישיבה ריקה מאנשים, התיישבנו ואמא הייתה מולנו, מסתכלת עליי ונראית שבירה. בלעתי רוק וניסיתי לא להביט בה יותר מדי. ״מה איתך ?״ שאלה, גורמת לי להביט בה. ״אני בסדר״ אמרתי בלי להוסיף דבר, לא רציתי לספר על כל הכסף שיש לי, לא רציתי לספר על כל מה שעברתי מאז שעזבתי, כל זה רק זיבולי שכל. ״היילי באה אליי לפעמים ותמיד שאלתי עליך״ סיפרה ״אני יודע״ אמרתי, מסתכל על השולחן ומהדק את לסתי ״אני אתן לכם פרטיות״ לואי אמר ומיד הסתכלתי עליו, הוא ניח את ידו על כתפי והנהן, לעזעזל איתו. הוא נישק את הלחי שלי לפני שהלך, משאיר אותי פה איתה לבד. ״אני מצטערת הארי״ היא אמרה ועיניה בהקו, לבי הלם ודמעות איימו לעלות לעיניי. ״אני מצטערת על מה שקרה״ ״איך את מצטערת ?״ שאלתי בכעס, נשימותיי נקטעו בגרוני ודמעות עלי לעיניי. ״זה לא היה צריך לקרות״ אמרה ומשכה באפה, מסתכלת עליי במבט מתחנן והרגשתי כלכך כועס. היא אף פעם לא הייתה שם בשבילנו, כל מה שעניין אותה היה הסמים שלה. ״אתם הילדים שלי, הכל בשבילי״ אמרתי בקול רועד. ״זה לא הרגיש כך לעולם״ אמרתי, לא מרגיש שיש בי את הכוח לסלוח לה. ״בכל השנים האלה לא היה רגע שלא כעסתי על עצמי על כל מה שקרה״ אמרה ואז תפסה בידי, גורמת לי להסתכל עליה. ״אני כלכך מצטערת, בני״ לבי התכווץ ונשימותיי נהפכו לחדות, בלעתי רוק והסתכלתי לאחור, מבחין בלואי עומד לצד העץ ולבי החסיר פעימה. ׳המחילה מטהרת׳, קולו הדהד בראשי. ״אני סולח לך״ אמרתי בשקט, מסתכל על מבטה המופתע והשברירי. ואולי זה לא היה קשה אחרי הכל, אלה מילים. בנוסף, עבר זמן רב, אולי באמת הגיע הזמן להעביר דברים הלאה ולא להיתקע עליהם, כי אם ניתקע על משהו שקרה בעבר, איך נמשיך את חיינו ? זה תמיד יישאר בראש שלנו, בכל פעולה שנעשה. אז סלחתי, כי נמאס לי כבר לכעוס. היא פרצה בבכי מר וקמה ממקומה אליי וחיבקה אותי בחום, חיבקתי אותה ועצמתי את עיניי, מרגיש את הדמעה זולגת בפניי. אולי המחילה באמת מטהרת.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
