Seth | (boyxboy)

chapter 47

נ.מ סת'

הבייבי שלי הגיע אליי, הוא הגיע אליי הביתה חזרה.
לא חוויתי כאלו עוצמות של זעם מעולם, לא יכלתי לדמיין שדבר מסוים יוכל להכעיס אותי ברמה הזו.
הרגשתי שעוד רגע אשבור את כל הבית שלי, עד כמה טיפש אני יכול להיות כדי לתת לבייבי שלי להעלם פעם נוספת?

כשהבטתי בו נכנס בפתח הדלת הלב שלי החסיר פעימה.
כל הרגשות שלי התנפצו זו בזו, יכלתי לשכוח הכל בשניה כשהבטתי בפניו היפייפיות.
הבטתי בו, שיערו שחור הפחם היה מבולגן וחולצתו היתה הפוכה, הוא היה נראה כאילו הרגיש לא טוב.
אבל אחרי שנפל לי האסימון, הרגשתי את המגדלים בלב שלי מתרסקים, אחד אחרי השני.
אינו מבין שהוא היהלום שבתוכי, הוא מה שמחזיק אותי.
ההתנהלות שלו, סוג הדיבור שלו, האישיות שלו, היופי הטהור והלא אנושי שלו, הוא האדם היחיד שאי פעם הצליח לגרום לי להתאהב.
בנושאים שמדובר בו, אני לא מסוגל לשלוט בעצמי.
אני משייך אותו אליי, אני אוהב אותו.
אני לא מוכן שאף אדם זר יקח אותו ממני, בין אם זה פיזית או כזה שיגרום לרגשות שלו לסטות ממני.
אני מוכן לתת לילד הזה את כל מה שיש לי, אני רק רוצה שישאר קרוב אליי, אני רק רוצה לגרום לו להרגיש הכי טוב בעולם.

---

אני מטיח את ידי פעם נוספת בפניו, אני מביט בשפתו שכבר מזמן נפצה ונתנה לדם לזלוג ממנה.
אני מתעלם מידי המדממת קלות עוד משבבי כוס הזכוכית, מטיח אותה פעם נוספת בפניו.
איני שם לב שאני מתנשף ובוכה בכבידות בחלל הסלון.
אני מעביר את שתי ידיי בשיערי ומושך בו בחוזקה, אני בוכה בתסכול.
"א-אדוני..." הוא פולט מבין שפתיו ואני אוחז בגרונו בחוזקה, "מה!?" אני מתנשף ומאגרף את ידי השניה.
"א-אני נשבע, אני נשבע..." הוא התחיל לומר, "לא עשינו שום דבר..." הוא לוחש בכאב ואני נושך את שפתיי.
"אני..." הוא מתחיל לומר, "אתה מה!?" אני צורח ואוחז בפניו בחוזקה, אני מתנשם בכבידות.
איני מסוגל להחזיק את זה, הרגשתי שאני יכול לשבור את עצם הגולגולת שלו ממש עכשיו, אני מתנשם בכבידות ומחזיק את עצמי כל כך חזק, מנסה שלא לשלוף את האקדח שלי ולסיים את זה כל כך מהר.
"א-אני מודה אדוני, אני מודה שנתתי לו לשתות, שנינו שתינו." הוא אומר ואני מרגיש את הדם שלי מבעבע כמו הר לבה רותח.
"למה נתת לו לשתות!?" אני אוחז בצווארו בחוזקה ומביט בעיניו בזעם, "א-אני לא חשבתי שזה יתדרדר למצב הזה! א-אני נשבע בפנייך אדוני!" הוא אומר בחוסר אוויר, "אבל זה כן התדרדר! ותראה לאיזה מקום הבאת את עצמך!" אני עוזב את צווארו, "טיפש שכמותך. אמא ואבא שלך לא מכירים אותי? הם לא יודעים למה אני מסוגל?" אני שואל, "הם לא חינכו אותך מספיק טוב בבית ואמרו לך שעם אדון סת' לא מתעסקים? במיוחד לא עם הדברים השייכים לו!?" אני מתנשף בכעס, מנסה להרגע.

אני לוקח כיסא קרוב ומתיישב מולו, שומריי עדיין מחזיקים בו.
"מה עוד עשית לו?" אני שואל והוא לפתע משתעל בכבידות.
"אתה נישקת אותו?" אני משלב את ידיי ומתנשף, אני מביט בו מהנהן בחשש ואני מתרומם על רגליי חזרה, מאגרף את ידי ומטיח אותה בחוזקה על פניו. "חתיכת נבלה." התנשפתי בכעס.
אני מטיח את אגרופי בבטנו בחוזקה, מביט בו מתפתל תחתיי וחוט זעיר של דם נפלט משפתיו, הוא משתעל בכבידות.

אני מרגיש שעוד רגע אהרוג אותו.
"תקשיב לי טוב, לאנשים כמוך, שמרשים לעצמם לגעת במה ששייך לי, אני בדרך כלל לא מוותר בכזאת קלות..." אני אומר ומתנשף בכעס, "אתה עכשיו תקח את הרגליים שלך, ותתנדף מהסביבה שלי. אני לא רוצה לשמוע על השם שלך, או את הקול שלך, או לראות את הפרצוף שלך!" אני אומר בכעס ומתקדם אל המטבח.
"תעיפו אותו מכאן." אני אומר לשומרים שלי והם גוררים אותו החוצה, אני לא מסוגל לשמוע עליו יותר.
אני מגיע אל המטבח ושוטף את ידיי בכיור מהדם, אני מרגיש את הדמעות הארורות חוזרות לעיניי.
אני נושך את שפתיי בחוזקה רבה, רק המחשבה שעוברת בראשי על הידיים המחליאות שלו נוגעות במלאך הטהור שלי, עוד רגע התפוצצתי.
אני מנגב את ידיי ופותח את מגירת המטבח, לוקח אחד מכדורי ההרגעה שלי ושותה מעט מים.
אני מניח את ידיי על השיש ואני עוצם את עיניי, נותן לעצמי להתפרק.
הילד הזה באמת לא מבין עד כמה הוא חשוב לי.
כל מה שאני רוצה הוא רק לשמור אותו בין הזרועות שלי ולדאוג ששום דבר לא יפגע בו, כל מה שאני רוצה הוא שיהיה שמח.

"א-אדוני, הרחקנו אותו מהאיזור כפי שאמר-" אחד החיילים שלי אומר, "תעופו מכאן!!" צרחתי בחוזקה.
הוא מהנהן במהירות וסוגר את הדלת אחריו.
התקדמתי אל הדלת הראשית בצעדים מהירים ונעלתי אותה, איני רוצה לשמוע איש.
חזרתי אל המטבח ופתחתי מגירה אחרת, אני מושך באפי ומוציא לעצמי תחבושת.
חבשתי אותה בעדינות על ידי המדממת, אני נאנח מדי פעם בכאב.
אני מתנשף ומלקק את שפתיי, מתקדם אל המדרגות ועולה אל הקומה השניה.