Seth | (boyxboy)

chapter 12

התיישבתי במקום שלי בכיתה וניסיתי לעכל את מה שראיתי.
החברים היחידים שהיו לי עכשיו זוג? מה אני אמור לעשות? אני לא מאמין שהם אפילו לא טרחו לספר לי ובכלל לא חיפשו אותי ושאלו לשלומי.
הצלצול לשיעור נשמע והוצאתי את הציוד שלי על השולחן.
נשכתי את שפתיי והתאפקתי לא לבכות, מסתכל על בלה שנכנסת לכיתה ולפתע מבטה נפגש בשלי.
"בייבי!" היא התקדמה אליי בשמחה וחיבקה אותי, אני מניח יד על גבה בחיבוק ומלטף מעט, "הי..." מלמלתי והיא התיישבה לידי בשיעור.
"איפה היית ביומיים האלו?..." היא שאלה ואחזה בזרוע שלי בהתרגשות, "סתם, לא הרגשתי טוב." אמרתי והסתכלתי על הלוח, מנסה להתעלם מהמבט שלה עליי. "הו, ועכשיו אתה מרגיש יותר טוב?" היא שאלה.
"כן." עניתי בפשטות ונאנחתי, סוגר את המחברת שלי בוויתור ומכניס אותה ואת שאר הציוד שלי לתיק.
"קרה משהו? סיאל?" היא אמרה ומבטה הפך לדואג, אני רק מנסה כל כך לעצור את דמעותיי.
"זה לא משהו שתוכלי לעזור בו." אמרתי ובלעתי את רוקי, לקחתי את התיק שלי והתקדמתי אל הדלת, מתעלם מהמורה המעצבנת שלי שקוראת לי לחזור למקום.
"ר-רגע סיאל!" בלה התרוממה והלכה אחריי, אני מתעלם בזמן שדמעה בורחת מעיניי, מתקדם אל השירותים.
"סיאל תעצור כבר!" היא אחזה בכתפי וסיבבה אותי אלייה, "מה!? מה את צריכה??" אמרתי בכעס ומשכתי באפי, הדמעות ירדו על לחיי.
"מה קרה לך? למה אתה בוכה?" היא התנשמה בדאגה ואחזה בידי בעדינות, מסתכל על דניאל שבא מאחורייה.
"סיאל!" הוא אמר וחיבק אותי, "איפה היית?" הוא שאל ואני רק הרחקתי אותו ממני, "תשחרר." מלמתי ומשכתי באפי, "מה קרה?..." הוא שאל ואני הבטתי בשניהם.

"מתי התכוונתם לספר לי שאתם ביחד?" הבטתי בפרצופיהם שנהיו יותר ויותר לחוצים, "הסתרתם את זה ממני?" שאלתי והבטתי בבלה משפילה את ראשה. אני מרגיש את דמעותיי ממשיכות לרדת.
"היו לנו כל כך הרבה שיחות נפש, והרגשתי הכי בסדר בעולם איתכם, ובאמת שיכלתי להאמין שאתם האנשים היחידים שיכולים לשתף אותי ולסמוך עליי, אבל אתם סתם שקרנים!" ייבבתי בבכי עדין במסדרון וניגבתי את דמעותיי עם הג'קט שלי.
"סיאל.. התכוונתי לספר לך את זה..." דניאל מלמל והניח את ידו על כתפי בעדינות, "ל-לא התכוונת!" הורדתי את ידו מכתפי, "אף אחד מכם אפילו לא התקשר אליי כדי לבדוק מה איתי, ואנחנו מדברים בכל יום! כנראה שזה אפילו לא הפריע לכם, העיקר שיש לכם אחד את השניה." אמרתי והתקדמתי ליציאת המסדרון.
"סיאל תעצור!" בלה צעקה לפתע ואני פערתי את עיניי, עוצר במקומי.
היא התקדמה אליי ועמדה מולי, דמעות בעינייה.
"כן התכוונו לספר לך. בכל שעה ביומיים האלו ניסינו להתקשר אלייך אבל הטלפון שלך לא היה זמין." היא משכה באפה והמשיכה להגיד, "ה-היינו בבית שלך..." היא אמרה ואני בלעתי את רוקי, "אמא שלך פתחה לנו את הדלת ואמרה שאתה נמצא אצל החבר שלך." הלב שלי החל לדפוק במהירות, כל מה שלא רציתי שהם יידעו על סת' כנראה עומד להתפוצץ לי בפנים.
"האיש הזה..." היא מלמלה, "הוא עשה לך משהו?..." קולה רעד בפחד ודניאל נעמד לידה ומביט בי בדאגה, "לא." נשכתי את שפתיי ואיגרפתי את ידיי.
"בבקשה סיאל, אנחנו יכולים לעזור לך." היא אמרה ואני השפלתי את מבטי, "אתם לא." משכתי באפי והסתכלתי עליהם, "שיהיה לכם בהצלחה." מלמלתי ועקפתי אותם, מתקדם אל השער ושומע את בלה מתייפחת בעדינות.

אני לא יכול להסביר את מה שהרגשתי, ידעתי שאני צריך לפרגן מאשר להתנהג בצורה המגעילה הזו, אבל הם היו החברים היחידים שלי, האנשים היחידים שאני באמת יכול לסמוך עליהם עם כל הלב שלי ולהיות בטוח שלא יסתירו ממני שום דבר, אבל הם שיקרו לי והסתירו ממני את מערכת היחסים שלהם.
אני לא יכול לכעוס עליהם בכך שהתאהבו אחד בשניה ונהיו זוג, אם הם היו מספרים לי את זה קודם אני לגמרי בטוח שהייתי מקבל את זה בצורה הכי נאהבת ובטוחה.
הרגשתי די לבד, מאז שהיינו חברים בגיל צעיר מעולם לא הרגשתי את התחושה הזו איתם, של שקר והסתרה ממך, ופתאום שזה קורה לי ומצד החברים הכי טובים שלי, זו תחושה לא נעימה בכלל.

הלכתי למדשאות והתיישבתי מאחורי עץ, מדליק את הטלפון שלי.
נשכתי את שפתיי וראיתי הודעות שהתקבלו מסת', אני מנחש.

Today

"בייבי בוי, איך בלימודים?"

"בייבי, אכלת משהו?"

"אני מאוד מקווה שאתה לא עושה שטויות ושלא אצטרך להעניש אותך עוד הפעם."
-----
נשכתי את שפתיי, לפחות הוא חושב עליי ושולח לי הודעות כדי לבדוק מה שלומי.

"אני בסדר."

עניתי לו וסגרתי את מסך הטלפון, משעין את התיק שלי על העץ ומניח את ראשי עליו, מנסה להרגיע את הדמעות שלי.
אני שונא לריב איתם, אני לא רוצה לפגוע בהם וכמובן שלא לאבד אותם, שניהם חשובים ללב שלי כל כך הרבה.

ניגבתי את דמעותיי האחרונות באנחה ולפתע שמעתי את צלצול הטלפון שלי.
ראיתי על הצג, "daddy" ואני מגלגל את עיניי, מעניין מי זה יכול להיות.
עניתי לשיחה, "הלו?" אמרתי, "בייבי? למה אתה לא עונה להודעות שלי בזמן? ולמה אתה עונה בשעה אתה אמור להיות בשיעור? קרה משהו? לבוא לקחת אותך?" הוא התקיף אותי בשאלות ואני נאנחתי, עוצם את עיניי ואוחז בגשר אפי, "אני בסדר דאדי..." לחשתי והנחתי את ידי על הדשא, משחק בעלים שלו מעט.
"למה אתה בחוץ?" הוא שאל ואני נשכתי את שפתיי, "אני סתם לא מרגיש טוב..." מלמלתי, "שתית מים?" הוא שאל, "כן... אני בסדר."
עניתי ושמעתי אותו נאנח, "בייבי בוי, תכנס לשיעור, אתה תפסיד חומר." הוא אמר ואני השפלתי את מבטי, "אני לא רוצה."
"עכשיו בייבי, אל תכעיס את דאדי, במיוחד כשהוא בעבודה." הוא אמר וגרם לצמרמורת לעבור בגופי, אני מעביר את ידי בשיערי, "אוקיי דאדי..." מלמלתי והתרוממתי, שם את התיק על כתף אחת ומתקדם למסדרון הכיתות, לאחר כמה דקות נכנסתי לשיעור.

לא ראיתי את בלה ודניאל בשיעורים או בהפסקות, היום עבר די לאט והיה מתיש מאוד, בכל השיעורים רק ציירתי ולא יכלתי להקשיב לדברי המורים.
כשנגמר היום לקחתי את התיק שלי וירדתי למטה, אני שונא שהכיתה שלנו בקומה העליונה במבנה.
יצאתי מהמסדרון והתקדמתי לכיוון השער, מוציא את הפלאפון שלי ומחפש את המספר של סת', מחייג אליו.

לפתע הרגשתי ידיים גדולות דוחפות אותי בחוזקה וגופי נחבט ברצפה, אני פולט אנקה ואוחז בעדינות בכתף שלי, מתנשם בכבידות ובוהה בדמויות שמעליי, איך אם לא תומס והחברים שלו.