אחזתי בהגה המכונית שלי ונסעתי אל עבר מעגן הספינות.
השומרים שלי נסעו מאחוריי בשלושת הג'יפים היוקרתיים והשחורים, אני כבר חושב על הצעד הבא שלי.
החננו את הרכבים ואני יוצא מן המכונית שלי ומסדר את החליפה שלי.
הבטתי בשומריי ההולכים מאחוריי ואני מתקדם אל עבר המקום.
התיישבתי באמצע הספסל ושומריי נעמדו מאחוריי, אני ממתין להם.
הנחתי את רגלי על הרגל השניה וכעבור שתי דקות האחים הגיעו.
כחכחתי בגרוני, "למה אני צריך לחכות לכם?" שילבתי את ידיי והבטתי בהם, "אוי, אדון מאייר, אנחנו באמת מתנצלים." הם אמרו בקול משתעשע ואני שומע את אחד משומריי מטעין את הרובה שלו.
אני מרים את ידי ומסמן לו לחכות, מביט אל עבר שני הנבלות הללו.
התרוממתי על רגליי ומתחתי מעט את החליפה על גופי, אני מתקדם אליהם בצעדים בטוחים.
"אתם חושבים שזה משחק ילדים?" אמרתי בקול עמוק והם הביטו בי חזרה, "אתם חושבים שתוכלו להתקרב אל הדברים ששייכים לי ולאיים עליי בגניבה?" אני מרים גבה ושולף את האקדח ממכנסיי, מטעין אותו.
גיכחתי בקול עמוק, "על סת' לא מאיימים, נקבות."
-"תצטרך לדבר על זה עם דניס." מארק אמר, אני מביט בו בחדות ומרגיש את דמי מתחיל לבעבע.
"דניס?" שאלתי, מביט בשניהם, אני מבחין באדריאן מגחך.
אני מתחיל להרגיש את צמרמורת הבחילה מטפסת בגבי.
דניס מילר. ראש האחריות לרצח ההורים שלי.
מי שבעצם החליט לסיים להם את החיים, לאנשים כל כך תמימים וטובים.
אני לא יכול לחכות להניח את הידיים שלי על הצוואר שלו ולחנוק אותו למוות בזמן שאצבעותיי מוציאות את עיניו מהמקום ודוחסות אותם פנימה דרך המוח שלו.
מאז ומתמיד דמיינתי בראשי אלפי דרכים שבהן אני תופס את הבחור המרושע הזה ועוקר את נשמתו מגופו.
אני זוכר את הלילות שבהם הייתי נשאר לבד עם אימי ושנינו מחכים יחד בסלון שאבי יחזור מהסידורים שלו בזמן שאין חשמל בבית ואנו חיים רק על נרות.
אני זוכר את הצעקות של אבא שלי על אימי מחוסר האונים ששניהם עברו, חוסר הכסף שהיה לנו.
בכל יום הם היו מתכווחים על זה, אך מסתבר שהמשפחה הזו שדדה אותנו וסחטה מאבי כסף ללא הפסקה.
אני זוכר את הלילה שבו הייתי עם הוריי בסלון וצפינו בסרט כמו משפחה נורמלית ואוהבת, אך בין רגע האנשים האלו פרצו אל הבית והרסו כל פריט שהיה מונח על הרהיטים, אני זוכר איך הם הכו את אבא שלי, איך כמעט אנסו את אימי וכמעט הרגו אותי כשהציבו סכין בצווארי.
נשבעתי, נשבעתי בליבי, נשבעתי שאנקום כל חבלה, כל סימן וכל צלקת שאי פעם נגרמו להוריי, בגוף, בנפש ובנשמתם.
אנקום כל פיסת זיכרון נוראית שאי פעם נקטפה מילדותי, כל רגע שאי פעם גרם לי להרגיש בסכנה או אפילו על סף מוות.
כל השנים האלה ניסיתי לברוח ממשפחת מילר, מהפחד שיתפסו אותי ויעשו לי את מה שעשו לאבי, אך הבטחתי לעצמי שלא אתן להם את מה שהם רוצים, לעולם.
אני אגייס את כל הכוח שיש לי, אשתמש בכל מה שבניתי בשתי ידיי ואגרום לכל אחד מהמשפחה הזו להעלם.
הבטתי באדריאן מגחך מולי, ולא יכלתי לעצור את עצמי באותו הרגע.
אני תופס בצווארו ומצמיד את האקדח שלי לראשו בחוזקה,
"משהו מצחיק אותך חלאה!?" אני צועק בפניו ושומע את חיליי מתקדמים לכיוונינו ותופסים בידיו של מארק מאחורי גבו וכך גם לידיו של אדריאן.
הוא מביט בי וממשיך לצחקק, מביט במארק וגורם גם לו לצחוק.
אני נושך את שפתיי בכעס ואוחז בצווארו חזק יותר, מרגיש שעוד רגע אתלוש את העורקים שלו מהמקום.
"ב-באמת סת'... כ-כמה חצוף מצדך.." הוא התפתל מעט וניסה לנשום יותר מהאחיזה שלי.
"תענה לי חתיכת טיפש!" אני מתנשף ומתאפק כל כך ללחוץ על ההדק.
"פ-פשוט.." הוא התחיל לומר, מחניק צחקוק.
"אתה נמצא כאן איתנו ואנחנו מצליחים לעכב אותך בזמן שדניס בדרך לאחוזה היוקרתית שלך כדי לקחת את סיאלי..." הוא מלמל בילדותיות ואני ריסקתי את האקדח שלי כמכה על ראשו, משטיח אותו על הרצפה.
הוא דיבר על המלאך שלי, אסור ששום דבר יקרה לסיאל.
"תיקשרו אותם ותשימו אותם ברכבים ותנעלו אותם ישר במחסן שלי, אתם לא נותנים להם לברוח בשום אופן!" אני מרגיש את קולי רועד ואני מאגרף את ידיי בכעס, מתקדם בצעדים גדולים אל הרכב שלי.
התנעתי את המנוע בחוזקה והתנשמתי בכבידות, אני מרגיש את ליבי פועם במהירות.
נסעתי במהירות אל עבר הבית שלי, אני מביט במראה בשומרים שלי הנוסעים מאחוריי.
עצרתי בחנייה ויצאתי במהירות, מתקדם בצעדים מהירים אל עבר הדלת.
נכנסתי בחוזקה אל הבית, מתקדם אל הסלון, "איפה סיאל!?" צרחתי על השומרים שלי שהיו ישובים בספה, "הוא הלך להתפנות." אחד מהם אמר ואני מתקדם אל השירותים שבקומה הזו, פותח את הדלת בחוזקה ומביט בחלל ריק ממנו.
אני מתנשף ומתקדם אל המדרגות, עולה אל הקומה השנייה.
נכנסתי אל החדר ופתחתי בחוזקה את הדלת, סיאל לא כאן.
הבטתי בחלון הגדול של החדר, הוא פתוח לגמרי.
התקדמתי אליו והבטתי למטה, אין שום סיכוי שהוא היה יוצא מכאן.
אני מאגרף את ידיי בחוזקה וטורק את החלון, "איפה הוא!??" צרחתי וירדתי למטה אל אחד מהחיילים שלי, אני תופס בגרונו בחוזקה.
"הייתם אמורים להשגיח עליו! לשם מה אתם עובדים אצלי!?"
אני מרגיש את כל גופי קורס, ידיי החלו לרעוד ואני מתנשם בכבידות, איפה הבייבי הקטן שלי?
YOU ARE READING
Seth | (boyxboy)
Actionידו אחזה בידי בחוזקה, משכה אותי החוצה לכיוון שערי בית הספר ומצאתי את עצמי נזרק לרכב שחור ומפואר. הוא התיישב לידי לפתע ופלטתי יבבה שקטה כשתפס בפניי, "אני רוצה לראות אותך מעז לזוז מכאן." הוא אמר בקשיחות וסטר לפניי בחוזקה. ---------------- לתשומת ליבם...
