Seth | (boyxboy)

chapter 42

00:59, בוקר.
דקה לשעון המעורר.

אני נאנח בעדינות ומתכסה יותר בשמיכה, מצמיד יותר את זרועותיו של סת' אל גופי, נהנה מחום גופו.

אני מרגיש לפתע רטט בצד רגלי ואני מעקל את גבותיי, מלקק את שפתיי ופוקח את עיניי בעדינות, נזכר בשעון המעורר.
פקחתי את עיניי יותר בלחץ ושלחתי את ידי לטלפון, אני מביט מטה מתחת לשמיכה ומחליק עם אצבע שלי על המסך, מכבה את השעון המעורר.

התרוממתי באטיות והתיישבתי, אני מרגיש את סת' מקרב אותי אליו ומחבק את בטני, שומע אותו נאנח בכבידות בשינה.
נשכתי את שפתיי, "ד-דאדי.." אני לוחש כשלחץ מעט על הבטן שלי והוא פוקח את עיניו בעדינות, "מצטער." הוא לוחש ומלטף את הרגל שלי, נושק לה בעדינות.
"הכל בסדר?" הוא לוחש בקולו הצרוד ואני מהנהן, "כן דאדי, תחזור לישון."
אני קם מהמיטה בעדינות, מביט בעיניו העצומות ובראשו שקבור מעט מתחת לכרית.

נאנחתי בכבידות ובלחש, איני מאמין שבאמת גרמתי לו לחזור לישון.
התקדמתי באטיות אל חדר הארונות ונכנסתי אליו, אני מוציא את הטלפון שלי מהכיס ומדליק את פנס, מחפש את תיק הלימודים שלי.
הוא היה מונח על אחד המדפים ואני ניגש אליו ופותח באטיות רבה את הרוכסן, מוציא משם את הארנק שלי.
הנחתי אותו על הרצפה בעדינות והוצאתי לעצמי בגדים מהארון, לבשתי ג'ינס קרעים ארוך ושחור יחד עם חולצת טרנינג שחורה.
נעלתי נעליים סגורות ושחורות והכנסתי את הארנק לכיס האחורי שלי, אני מכבה את פנס הטלפון ומכניס אותו אל הכיס הקדמי שבמכנסיי.
התקדמתי אל דלת החדר והבטתי אל עבר המיטה, מביט בגבר שלי שישן, אני מהסס לרגע.
אני מתנצל בליבי ופותח את דלת החדר באטיות רבה, יוצא מן החלל וסוגר אותה באטיות חזרה.
ירדתי במדרגות בשקט והדלקתי את המסך, אני נכנס לשיחה שלי ושל דניאל.

"היי, אני בדרך. אתה ער?"

אני שולח ומכבה את המסך, מחזיר את הטלפון לכיסי.
הגעתי אל הקומה הראשית והתקדמתי אל דלת הכניסה, היא נעולה כרגיל.
התקדמתי אל השולחן בסלון, מכניס את ידי אל תוך כד היוקרה שהונח עליו, מוציא משם את המפתחות.
חייכתי לעצמי והתקדמתי חזרה אל הדלת, מכניס את הכלי הכסוף שהחליק באטיות לתוך המנעול, אני מסובב אותו בשקט והדלת נפתחת באטיות.
הוצאתי אותו ממנה לאט והנחתי אותו על השידה הקרובה.
יצאתי מן הבית וסגרתי את הדלת אחריי באטיות, אני נושף לרווחה.
התקדמתי אל השער והבטתי לצדדים, בוחן את הגינה ורואה שהיא נקייה משומרים.
טיפסתי על השער באטיות ונשכתי את שפתיי, אני עובר מעליו עם רגלי באטיות וקופץ לצד השני, פולט אנחה כבדה.

התקדמתי אל תחנת האוטובוס בצעדים מהירים והרגשתי רטט בכיסי, אני מוציא את הטלפון ומביט בהודעה חדשה מדניאל.

"כן, אני מחכה."

אני מביט בהודעה ולאחר מכן נכנס אל האינטרנט, בודק בעוד כמה זמן האוטובוס שלי צריך להגיע.
איני מבין מדוע טורחים להעסיק את הנהגים המסכנים בשעות האלו.
רעש גלגלים נשמע מאחוריי ואני מביט לפתע בקו האוטובוס שלי, אני מרים את ידי במהירות לעצירה ומגביר את קצב הצעדים שלי.
הוא עצר בתחנה שלי ופתח את הדלת, אני מודה לנהג ומוציא את הארנק מהכיס שלי, משלם על הכרטיס.

הנסיעה עברה בשקט ואני מביט בשכונות החשוכות, מחכה לתחנה שלי.
אני פותח את הטלפון שלי ונכנס לשיחה עם דניאל,

"אני כאן."

שלחתי את ההודעה כשהבטתי בתחנה מרחוק, אני לוחץ על כפתור העצירה.

הודתי לנהג וירדתי מהאוטובוס, אני מתנשף בלחץ ומביט בסביבה המוכרת.
זו היתה השכונה של הבית שלי, וגם של דניאל ובלה כיוון שאנחנו גרים אחד ליד השני.
העברתי את ידי בשיערי והתקדמתי אל כיוון הבית שלו.
כשהגעתי נשכתי את שפתיי וחיכיתי כמה רגעים, אני מרים את חולצתי מעט ומוריד את התחבושת מבטני בעדינות כדי לחסוך שאלות מיותרות.
שמתי אותה מאחורי אגרטלי הפרחים שבפתח הבית ואמרתי לעצמי שאקח אותה חזרה כשאלך.
דפקתי על הדלת בשקט, "רק רגע." אני שומע את קולו אומר בלחש ואת מנעול הדלת משתחרר, הוא פותח את הדלת מולי ומביט בי, "סיאל.. תכנס." הוא חייך ואני מחייך אליו חזרה, נכנס אל ביתו.
הוא סוגר את הדלת אחריי ומביט בי, אני מחבק אותו במהירות ומושך באפי, מרגיש את ידיו מחבקות אותי חזרה ומלטפות את גבי.
"כל כך התגעגעתי אלייך סיאל..." הוא לוחש באוזני ואני שומע את הנשימה שלו, הוא שואף את ריחי.
"גם אני התגעגעתי אלייך דניאל." אני אומר בעדינות לחזו ומחכך את ראשי בו, אהבתי את זה שהיה גבוה בהרבה ממני, לפעמים זה הצחיק אותנו אך זה גם מאוד נוח בשבילי.
הוא נאנח בעדינות, "אתה רוצה לעלות לחדר ולדבר?" הוא שואל ומעביר את ידו בשיערי, אני נושך את שפתיי ומוחי מריץ לפתע את מילותיו של סת'.

".. אף אחד לעולם לא ייגע בך כמו שאני נוגע בך."

אני מהנהן ומתרחק מידו בעדינות, עולה אל הקומה השניה יחד איתו ואנחנו נכנסים אל חדרו.
החדר היה מעט חשוך ורק מנורה קטנה וזהובה דלקה מקצה החדר יחד עם החלון הפתוח שנתן לאור מנורות הרחוב להכנס.
"אתה רוצה שאדליק יותר את האור?" הוא שואל ואני מתיישב על המיטה, "לא, זה בסדר." אני משיב בחיוך ומביט בו מתיישב לידי.
"אתה יכול להוריד את הנעליים שלך, תרגיש בנוח." הוא אומר ואני שונא לשמוע את המילים האלו, "אל תדבר אליי כאילו אני מישהו זר." אני אומר וחולץ את נעליי, מפיל אותם על הרצפה בפשטות.
הוא גיחך, "אין לי שום בעיה, אני רק חושב שאתה מרגיש קצת לא בנוח." הוא אומר ואני מתיישב על המיטה לגמרי ו'משלב' את רגליי.
אני מושך בכתפיי, "אז אתה חושב לא נכון." אמרתי והבטתי בו מגחך.
חייכתי מעט והוא מביט בי באנחה, "מה אעשה איתך?..."