《《אתה הבטחת !הבטחת שתמיד תהיה שם!
שלעולם לא תעזוב אותי!" צעקתי ולקחתי אוויר לפני שהמשכתי להטיח בסהר את כל התסכול שבי
"שלא משנה מה יקרה תמיד תהיה לצידי,בצד שלי!שלא משנה מה יגידו לך עלי אתה לא תיתן לזה לחדור אליך, לא תקשיב!
הבטחת שנהיה ביחד...
אני קמה בבוקר מצחצחת שיניים ומתקדמת לכיוון המטבח. בדרך אני שומעת רעשים מהמטבח. אני מיד נלחצת ואני מחליטה ללכת על קצות האצבעות בשקט בשקט. למקרה ויש פורץ בבית.
"בוקר טוב" אני קופצת בבהלה סהר, כמובן. מי זה כבר יכול להיות. "מטומטם אחד הבהלת אותי " אני נותנת לו כאפת שטות בעורף. "איך נכנסת אני בטוחה שנעלתי אתמול? ודרך אגב אני לא מדברת איתך" אני שואלת ואומרת. "יש לי מפתח למקרה חירום..." הוא עונה בפשטות, איך שכחתי את זה? עד עכשיו לא שמתי לב לכל המאכלים שסו הכין ומונחים לה על השולחן. "הכנתי לך ארוחת סליחה" סו אומר עם חיוך מצטער על הפנים אני מחייכת זה מתוק מצידו. "בוא נאכל אחר כך אחליט אם לסלוח או לא" אני אומרת.
●
"אתה מוכן להסביר לי מה זאת היתה היציאה הזאת אתמול? איך העזת לקרוא לי זונה?" אני שואלת לאחר שתיקה ממושכת בנינו. והוא מפסיק לאכול מניח את המזלג על הצלחת. "אני מצטער, באמת שלא היתכוונתי את האחרונה שאני צריך לזלזל בה ככה!" הוא עונה ונראה כל כך מיוסר ומצטער "לשמוע את זה ממך היה פוגע" אני אומרת ונזכרת בתחושות. "סליחה מייגן" הוא מבקש ומניח יד על בירכי. אני ממש מצליחה לראות את הצער בעיניים שלו. אני יודעת שהוא לא התכוון לפגוע. "אני סולחת לך אני יודעת שזה לא היה ממקום רע, באמת הייתי זורמת מידי בשביל עצמי" אני עונה וחוזרת לאכול.
"שוב פעם אני נורא מצטער" הוא אומר ומדביק לי נשיקה על הלחי. כזאת שמעבירה בי זרמים. אנחנו ממשיכים לאכול צוחקים ומדברים.
אני מושיטה יד כדי לקחת עוד חביתה ובלי לשים לב אני מפילה את כוס מיץ התפוזים שלי על סהר, סהר מזנק אחורה בבהלה. אך זה מאוחר מידי. כל החולצה של סהר רטובה, ואני בתגובה מתחילה להיתפוצץ מצחוק אני רואה שגם לו קשה להיתאפק ולרסן את החיוך על הפנים שלו. ואז בלי לחשוב פעמיים הוא פשוט מוריד את החולצה. חושף לנגד עיניי את גופו שהתחטב בשנה האחרונה. אני כמעט בטוחה שהקוביות לא היו כאלו בולטות וממתי השרירים בגב שלו כאלו בולטים.
"אוהבת את הנוף" סהר שואל בחיוך הוא שם לב שהמבט שלי מתקשה לזוז. "אויש סתום כבר, פשוט לא זכרתי אותך כזה שרירי" אני עונה. "כל הבטן שלי דביקה עכשיו" סהר מתלונן. אויש הוא כזה ילד. כולה מיץ! אני מושכת אותו לכיור על הדרך לוקחת מגבת ומרטיבה אותה. אני מנגבת את הבטן שלו. הוא נצמד אלי, גורם לי להצמד לשיש אני מסרבת להרים את המבט אליו כי אני יודעת שהמבט שלו עלי, והוא לא תמים בכלל. אני יכולה לראות על הגוף שלו שהמגע שלי גורם לו להרגיש דברים...
הוא שם לב שאני מתקשה להרים אליו את המבט אז הוא מניח אצבע על סנטרי ומרים את פני אליו כדי שאקשיב לו. "אתמול, אחרי מה שקרה ,הרגשתי כל כך רע עם עצמי, כל כך פחדתי לאבד אותך" הוא אומר בשקט. אני מהנהנת אליו בהבנה, כי להגיב במילים זה לא אפשרי עבורי.
אני מרגישה את ידו מוצאת את מקומה על המותן שלי , משחקת עם קצה החולצה שלי. זה גורם לי לפלוט אנחה. המגע הזה כל כך חסר לי. אני נושכת את שפתי התחתונה כדי לשחרר מהמתח אבל זה עושה בדיוק את התגובה ההפוכה. הוא מצמיד את השפתיים שלו לשלי. באגרסיביות. כאחלו היה מכור והשפתיים שלי הם הסם. אני מאפשרת לו, אני אפילו לא מרגישה צורך להפסיק את זה. כי הנשיקה הזאת היא התושה לשאלה שאני לא מפסיקה לשאול את עצמי. הנשיקה הזאת מבהירה לי שהרגשות שלי עדין קיימים.
הוא מרים אותי לשיש ככה שאהיה בגובה שלו, ידיו תופסות בקצה חולצתי מורידות אותה ממני וגורמות לשפתינו להיפרד לשתי שניות עד שהן מוצאות אחת את השניה שוב .
עוד לפני שאני מספיקה להבין מה קורה השפתיים שלו מתחילות לנשק את קו הלסת שלי, יורדות לכיוון הצוואר. אני נאנחת ממגעו. אני מרגישה אותו מסמן אותי בנשיכה שגורמת לי לגנוח מסיפוק. והגניחה הזאת גורמת לשנינו להיות מודעים לסיטואציה ולעצור . מתנשפים במהירות.
"זו היתה טעות" הוא אומר.
אני מסתכלת לו בעיניים ורואה סערת רגשות, אנחנו מסתכלים אחד על השניה נצח עד שסו לוקח את חולצתו ויוצא מהדירה משאיר אותי חסרת מילים וחסרת חולצה על השיש.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
