Need you close to me

Part 17

היוש! טוב אחרי מעל חודש שייבשתי אתכם הגיע לכם המרתון שציפיתם לו, מקווה שתאהבו❤️
—————————————————————

17:00
ישבנו כל אחת בצד אחר של הספה, כשאני מביטה אל עבר אמילי מדי פעם והיא שקועה בטלוויזיה הכבויה. ״א..״ פתחתי את פי לדבר אך היא הקדימה אותי ״אני אצטרך לדבר ולהתייעץ עם רופא. ו.. ואני אשאל את אמא.. אבל איך היא תגיב? לא סיפרתי לה עדיין בכלל כלום! מה אם היא תכעס? או תתאכזב? או שהיא בכלל...״ התחילה להילחץ ״אמ! די מספיק! את מלחיצה את עצמך סתם! תקשיבי, את לא צריכה לעשות את זה עכשיו. אני אומרת שתתחילי עם רופאה, תתייעצי איתה, תדברי איתה ואז תדברי עם אחרים. תדברי עם דיאן כשאת תוכלי ותרצי. אין לך מה למהר יפה שלי״ אמרתי וחיבקתי אותה ״מה הייתי עושה בלעדייך!״ מלמלה בקול והידקה את החיבוק.
———
17:15
ישבנו על המרפסת שהייתה מחוץ לחדר שלי בדירה ולפתע אמילי הקפיצה אותי ״רגע! תספרי לי למה באת לכאן בכלל? אמרת לי אתמול שאת תסבירי מה לעזאזל קרה בשבוע האחרון!״ אמרה ונזכרתי בהתחלה, איפה שהכרתי את ניק, ואיפה שלוק הרביץ לי... איך אני אמורה להגיד לה את זה? יש לה פאקינג ילד ממנו! ״אהה... אמ זה די מסובך..״ התחלתי לומר ״בחייאת מיה, את יודעת שזה לא משנה מה תנסי להסתיר אני עדיין אוציא את זה ממך!״ אמרה וגילגלה את עיניה בחיוך. ידעתי שהיא צודקת. אמילי ראתה שאני לא מחייכת והבינה שזה רציני. ״מיה..?״ אמרה והשפלתי את ראשי ״מיה את טיפה מלחיצה אותי כאן..״ אמרה וכיוונה את גבותיה ״את יודעת אם, זה כנראה לא כזה רציני, אני סתם מגזימה..״ אמרתי והתחלתי לספר לה את הכל כולל הכל. מהרגע שפגשתי את ניק ועד הרגע שעזבתי את הדירה. היא עדיין הייתה בשוק מהחלק הראשון. אמילי התחילה לבכות בטירוף לפתע ״אמ מה..״ ״יש לי ילד מפסיכופט!״ אמרה בדמעות ויצאה מהמרפסת ומהחדר ואני בעקבותיה ״לא אמ הוא לא התכוון כנראה..״ אמרתי מנסה לגרום לעצמי להאמין בזה. לוק הוא חבר ילדות שלנו, למה הוא עשה לי את זה? ״אויש נו! אפילו את לא מצליחה להאמין למה שאת אומרת! הרי את בעצמך אמרת שהוא לא היה שיכור!״ אמרה ועוד דמעות יצאו מפנייה. ״די אמ.״ אמרתי וחיבקתי אותה והתיישבנו על הספה. שתקנו במשך חמש דקות, עד שלפתע נפתחה הדלת בעוצמה רבה כל כך שהיא עשתה חור בקיר, ובפתח הדלת עמד לא אחר מ.... כן. ניק. אני ואמילי הסתובבנו ״אומייגאד!״ אמילי צרחה בבהלה ״וואטדפאק?!״ צעקתי נבהלת ומופתעת. ״את.״ אמר בקשיחות והצביע עליי ״למכונית עכשיו.״ גילגלתי את עיני וקמתי בלית ברירה, רואה אותו מתעצבן עוד יותר. חיבקתי את אמילי ״נדבר כבר אוקי?״ אמרתי ״חסר לך שלא.״ אמילי אמרה בעצבות ובלי ברירה, והידקה את החיבוק.