Need you close to me

Part 109

היא עמדה שם, אחוזת הלם, פנייה שידרו שהיא מבועתת. היא הסתכלה עליי, עמוק אל תוך עיני, היא זוכרת אותי?

בהיתי בה, לא מעכל שזאת היא. הרופא סימן לה להיכנס, היא נכנסה והוא הושיט את ידיו אליה, אוחז בה. ניסיתי להשתחרר מהאנשים שהחזיקו בי, איך הוא מעז לגעת באישה שלי?!

״מותק, זה המטופל שלי שסיפרתי לך עליו.״ הוא פנה אליה, הסתכלתי עליו במבט רוצח,

״אני מתנצלת, עברתי תאונת דרכים ואני לא מסוגלת לזכור אנשים״ קולה המתוק הרגיע אותי, אך המשפט שיצאה מפיה הכעיס אותי.

״למזלי אד טיפל בי, והזכיר לי שיש לנו חיים ביחד״ היא חייכה ונשענה עליו, השתגעתי, זאת לא מיה, משהו פה לא מסתדר לי.

״כן, גם עומד להיות לנו ילד ביחד״ הוא אמר נוגע בבטנה, משהו עבר עליה לרגע ואז היא גם נגעה בבטנה. היא הסתכלה עליי, השפלתי את מבטי. לא הייתי מסוגל להסתכל עליה עדיין.

נ.מ מיה

קמתי בבית חולים, לקח לי כמה דקות להתאפס על עצמי. המון זכרונות הכו בי, כאב לי והייתי צריכה את ניק.

ניק. איפה הוא?

קמתי וחיפשתי אותו בחדר, יצאתי החוצה משוטטת ומחפשת אותו, אבל זה היה רק המסדרון הזה. משהו פה מוזר. רופא ניגש אליי,

״בוקר טוב, אהובתי״ הוא אמר, אהובתך? הסתכלתי עליו במבט מוזר, נגעל,

״תסלחי לי. שבי ואסביר לך״ סימן לי לשבת, לא התיישבתי. הוא נאנח,

״עברת תאונה, איבדת את הזיכרון שלך,״ אמר ולמרות שידעתי זאת עדיין מבטי היה מלא בהלם.

״לי ולך היו חיים ביחד״ אמר, אהה מה? לא הצלחתי לחשוב במיוחד, משהו אמר לי שהמסדרון היחיד הזה בבית החולים והרופא הזה שממציא לי סיפורים זה שקר והוא חטף אותי.

הסכמתי איתו, רק שיוביל אותי לניק בסופו של דבר. בבקשה.

-

הצמדתי את אוזני לדלת, ״היא מתחילה להיזכר״ קול אמר. עברו כמה שבועות מאז שהתעוררתי, אני מקשיבה לרופאים כל פעם שהם מדברים עליי.

״נציג אותה בפניו כאשתי, זה ישבור אותו ונפטר ממנו סופית״ אד, זה שטוען שאני אשתו, אמר. הוא חושב שאיבדתי את הזכרון שלי, ולמזלי התוכנית שלי עבדה, אני אפגוש את ניק בקרוב.

רצתי בחזרה לחדר, אך הורדתי את המהירות שלי ברגע שנזכרתי שאני בהריון, ושניק יכע- שיט.