״אתה סתם מגזים״ אמרתי מצחקקת והוא הרים את גבתו. הוא התקרב אליי וקירב אותי אליו מאגני,
״אה כן?״ לחש בקולו הבס כשאפו נוגע בשלי.
״כן״ לחשתי מהופנטת ממנו
~~~~~~~~~
********הסיפור הראשון שלייי********
נ.ב הכתיבה משתפרת עם הסיפור אז סבלנות
מיה חזרנו לבפנים והחלטנו לעלות למעלה. השעה הייתה 16:20 וניק אמר לי שאני צריכה להיות מוכנה ב19:00. הגענו לחדר שהוא כביכול ״שלי״, למרות שהוא לא, והיה משהו על המיטה שלי. התקרבתי לשם וזו היתה קופסא לבנה, די שטוחה ופרפרים בצבע סגול קישטו את הצד התחתון של הקופסא. שם של חברה לא ידועה התנוסס על הקופסא. ״אומייגאד מיה! קווינטליין!! זאת כאילו ה-חברה לשמלות!!! כאילו רק עשירים יכולים להרשות לעצמם לקנות מהם. או אמ ג׳י!!!״ צרחה משום מקום. ״מה..?״ מלמלתי. התבלבלתי באותו רגע. מה.. מאיפה.. איך.. מה? הייתי בשוק, לאור מילותיה של אמילי. פתחתי את הקופסה, והייתה שם שמלה מקופלת בצורה מושלמת, ומעליה זוג עקבים שחורים. כמעט ולא רציתי להוציא אותה. למה? למה שאלבש את זה? למה שיקנה את זה? למה אני חושבת שזה הוא שקנה את זה? אמילי החזיקה אותה בקצותיה, ופרשה אותה בעדינות על המיטה. השמלה הכי מהממת שאי פעם ראיתי. היא הייתה שמלה ארוכה ומעט נפוחה, עם רצועות דקות. היא הייתה בצבע גוף/ ורוד עדין, וקושטה בדמוי-צמחים לבנים.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״וואו.״ לחשתי ״לא״ אמרתי בהחלטיות ויצאתי משם, משאירה את אמילי מבולבלת. מה פשר השמלה הזו? ירדתי למטה ולמזלי ניק ואדריאן ישבו על הספה. ״מה פשר השמלה הזו?״ שאלתי עצבנית. ״מה?״ פנה אליי. ״השמלה שעל המיטה.״ עניתי נאנחת. ״זה מה שאת הולכת ללבוש היום בערב.״ אמר. פאק הוא כל כך סקסי.. מיה לא! ״אני מצטערת, אבל אני לא יכולה ללבוש אותה.״ טענתי ״וזה כי..״ הרים גבה ״זאת שמלה ממש יקרה! ו-ו... אני לא יכולה להרשות לעצמי אותה.״ אמרתי מעוצבנת ובנימה של ׳ברור מאליו׳ והוא גיחך ״את לא צריכה מיה.״ החזיר והפנה את ראשו אל החלון, מסתכל על הגינה. ״מה זאת אומרת לא צריכה? אני לא צריכה שתשלם עליי אם לזה התכוונת.״ נלחמתי על עקרונותיי, בשביל.. שמלה. ״את זה את צריכה ללבוש היום בערב. זה אירוע מפואר, לכן זו שמלה מפוארת. החברה שייכת לחברי, לכן זו לא בעיה. עכשיו תעלי ותמדדי אותה כי יש לך שעתיים.״ אמר ונותרתי ללא מילים. הלכתי לכיוון המדרגות חושבת על כמה מפתה היה... די מיה. הסתובבתי לעלות במדרגות ומזווית עיני יכולתי לראות את מבטו עליי. גיחכתי לעצמי ברצון והמשכתי לעלות. — ״או וואו מיה.״ אמילי אמרה בוחנת אותי. לאחר שיכנועים רבים מצד אמילי, שמתי את השמלה. היא התעקשה שנראה אותה קודם כדי להחליט אם היא טובה או לא. ברור שהיא טובה אמילי, מה חשבת לעצמך? החלקתי את ידי על השמלה שגורמת לי להרגיש כמו נסיכה. אני לא רגילה לתחושות כאלו. אף פעם לא חוויתי אחת כזו. אבל התחושה הזו מדהימה... ״טוב אמילי. אני נכנסת למקלחת. את- לא נוגעת בשום דבר או משוטטת כאן במסדרונות!״ אמרתי, מבהירה לאמילי שלא תפתח את חוש הסקרנות שלה כאן. ״דרך אגב הבאת לי את הדברים?״ אמרתי בקול חמוד והפוך לגמרי מהטון שבו דיברתי לפני רגע. היא צחקה והנהנה בראשה. היא הושיטה לי את התיק ולקחתי משם את ההלבשה התחתונה האהובה עליי ואת הקרמים האהובים עליי. השעה הייתה כבר 18:00 ואני מתקלחת די הרבה זמן, אז מיהרתי להיכנס למקלחת. פשטתי את בגדי ונכנסתי מתחת למים החמימים, שוטפת מעצמי את כל המחשבות. למה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה ניק? הרי אני מכירה אותו רק שבוע... אבל מה שהכי סיקרן אותי, זה למה התעצבנתי כשראיתי אותו ואת מריאנה יחד? —————— יצאתי מהמקלחת ושמתי את הקרמים שלי, ולבשתי את החזייה והתחתונים שלי. סירקתי את שיערי ושמעתי דלת נפתחת ונסגרת ״אמילי?״ שאלתי כדי לבדוק אם היא זו שנכנסה. ״ממ?״ המהמה ואבן ירדה מליבי. אני ממש לא רוצה להיות הדמויות האלה מסרטי האימה. ״איפה היית?״ יצאתי מהשירותים עם המגבת על הראש. ״הלכתי לשירותים למטה״ אמרה וקמה מהמיטה. הסתכלתי על השמלה שוב וגיחכתי לעצמי. ״מיה?״ אמילי שאלה ״כן?״ הפניתי את תשומת ליבי אליה. הייתי לבושה רק בחזייה ותחתונים, אבל אני ואמילי כבר רגילות להיות ככה אחת מול השנייה. ״איזה מספרים יש לך בטלפון?״ שאלה שאלה מוזרה. ״מה?״ שאלתי מבולבלת. ״מה זה קשור עכשיו?״ שאלתי. ״סתם..״ אמרה ״אמילי...״ אמרתי בחיוך ממזרי כי ידעתי שמשהו קרה. ״מה..?״ שאלה מסמיקה. ״אוף נו הוא ממש חמוד!״ אמרה ״מי.. לא!״ שאלתי בהתחלה ואז הבנתי על מי היא מדברת. ״אדריאן?״ לחשתי-צעקתי בחיוך. ״כן..״ אמרה. ״איך ידעת לעזאזל?״ שאלה מופתעת. ״תעשי לי טובה לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין את זה, את שאלת אותי מי יש לי באנשי הקשר, וראיתי את המבטים שלכם היום בבוקר..״ אמרתי כמובן מאליו. הסתכלתי עליה כשלא הגיבה, וראיתי מבט חולמני על פניה. גיחכתי לעצמי. אני לא מתרגשת כל כך מהמצב, זה יעבור לה. זה קורה לה תמיד, על כל בחור שהיא מכירה. ״לא אמרת שהוא מחק לך את כל הנתונים בטלפון?״ שאלה בלי שום קשר ״כן. למה?״ עניתי מבולבלת. ״אז איך התקשרת אליי?״ שאלה ״בחיאת אמ, אני זוכרת את מספר הטלפון שלך בעל פה מאז גיל 15.״ צחקקתי. ״אני האיש קשר היחיד שיש לך בטלפון? מה אם את תהיי בצרה ולא אוכל לעזור לך?״ נלחצה. ״וואוו אמ תרגעי! א. אני לא אהיה בשום צרות ב. יש לי גם את של אדריאן וג׳ולי״ חייכתי אליה. היא נרגעה קצת, יופי. ״טוב! מה השעה?״ שאלתי ״18:20״ ענתה. פיוו לא לקח לי הרבה זמן כמו שחשבתי. ״למה אני צריכה לבוא לדבר האידיוטי הזה?! למה בכלל שאנשים ידעו שאני פה?״ שאלתי מיואשת. לבשתי את השמלה המושלמת כל כך, ואמילי החליקה את שיערי. ״רק קצת טוב? אני לא רוצה שהוא ישרףףףף״ התבכיינתי לה כשעברה על שיערי עם המחליק. ״סתמי. פאק מיה תסתפרי! למה השיער שלך כזה ארוך?״ שאלה, לא, התבכיינה כשהגיעה לסוף שיערי, שהגיע עד אמצע גבי. ״מה? הוא ממש לא ארוך.״ אמרתי בגבות מכווצות. ״אולי אם לא היית מסתפרת עד הכתפיים כל כמה זמן הוא לא היה נראה לך ארוך.״ הוספתי. ״ססססי...ימתי!״ הכריזה לאחר שסיימה להחליק את פיסת השיער האחרונה. ״נראה מדהים אמ!״ אמרתי כשהסתכלתי במראה. היא אספה את פיסות השיער הקדמיות לאחור, ואיחדה אותן בקליפס. היא הביטה בי, גאה. סביר להניח שבעצמה. שמתי את נעליי העקב שהגביהו אותי טיפה ממטר ה60 שלי, וגרמו לשמלה להיות במרחק סנטימטרים ספורים מן האדמה. היא חשפה רק מעט מאוד מן נעלי העקב ואצבעותי, ובקושי היה ניתן להבחין בכך שהיא לא פוגעת באדמה, אך לא הקשתה עליי כלל ללכת, ובנוסף לא הקלה עליי ליפול בקלות. היא פשוט מושלמת. ״איפור!״ הכריזה אמילי מאושרת ״וואו וואו וואו. עד כאן מיסי.״ עצרתי אותה. ״נווו מיה! אני יודעת שאת שונאת להתאפר אבל פליזזז״ התחננה. ״איפור קל!״ הזהרתי אותה לאחר שנכנעתי.
״מהממת! כמו תמיד.״ אמרה לאחר שסיימה. התקדמתי אל המראה וראיתי שהיא לא שמה משהו כבד. היא שמה מסקרה על עיני ועיפרון שחור קישט את קצות העפעפיים העליונות שלי. טיפה סומק היה על לחיי ואודם חלש היה על שפתיי. המראה גרם לי להיראות מטופחת אך לא מדיי, אך לא גרם לי להיראות מוזנחת כל כך. הוא שידר את העובדה- ׳אני מטופחת אך לא מוגזם ואני אוהבת את זה׳ ״תודה״ חיבקתי אותה. ״את נשארת פה עם אדריאן, בלי שטויות!״ הזהרתי אותה והיא גילגלה עיניים בחיוך. ירדתי למטה, וכשהגעתי אל המדרגות אחת מהמשרתות הלבישה אותי במעיל פרוותי שחור שאורכו מגיע עד לפס בו השמלה מתפרשת, כאילו עוצב בשביל זה. ״או.. תודה״ אמרתי בנחמדו ובטון שהסגיר את זה שאינני יודעת איך להגיב ומעולם לא הייתי במצב הזה. התקדמתי וניק לקח את ידי. מבט לא מוסבר היה על פניו. ״או הטלפון שלי״ נזכרתי ובאתי להסתובב, אך הוא החזיק בידי ולא שיחרר. הסתכלתי עליו בשאלה. ״את לא צריכה אותו.״ אמר בלי להוסיף מילה. לא כל כך הבנתי, אבל החלטתי ללכת עם זה ולסמוך עליו, משום מה.
