״נ...ניק מ...מה?״ שאלתי מבולבלת ומפוחדת, כשדמעות מלאות בזכרונות ועצב ממלאות את עיני.
״את רואה את זה, נסיכה?״ לחש לאוזני כשעמד מאחורי. הוא הסיט את שיערי לצד אחד של עורפי ונשק לצד צווארי, ולאחר מכן לחש באוזני שוב
״זה העבר שלך״ אמר ועצמתי את עיני נותנת לדמעות לזלוג.
״עכשיו את מבינה, יפיפייה?״ שאל מלטף את זרועי בעדינות. הנהנתי כשהדמעות ממשיכות לזלוג מעיני העצומות. סוף סוף פתחתי את עיני, מעזה להסתכל לפחד שלי בעיניים.
״מה הבנת?״ שאל מעודד אותי להוציא את זה.
שתקתי, שתקתי במשך כמה דקות עד שהוא פצה את פיו שוב,
״הבנת שאני גאה בך על זה שאת ממשיכה לקום, בייב?״ שאל והנהנתי באיטיות
״הבנת שאני גאה באישה שלי שהיא כל כך חזקה,״ אמר ועצר לרגע, עצמתי את עיניי נותנת לעוד דמעה לרדת, ושוב הנהנתי באיטיות. הוא הוריד את ידיו בעדינות לבטני וליפף אותן סביבה,
״הבנת עד כמה אני מעריך אותך שאת פה איתי?״ אמר ושמעתי את הכנות והרגש בקולו.
זו אחת מהפעמים הנדירות בהן הוא גורם לי להרגיש חזקה יותר עם הערכתו הכנה, איך שהוא רואה את הדברים שאני לא מוציאה ודואג לחזק אותי בעזרתן, ואני דואגת לנצור את הפעמים האלו, מאחר והוא מודע לכך שזה נושא רגיש ולהזכיר לי את זה יותר מדי יגרום לי לקרוס.
״ניק...״ לחשתי וידיו עלו לפניי, ואצבעותיו הנעימות מחו את דמעותיי בעדינות
״לא סיימתי נסיכה״ אמר והמשיך,
״הבנת כבר לעזאזל עד כמה את מושלמת, פרינססה?״ השתמש במילה שבקושי השתמש בה, כי לטענתו היא לא מגדירה אותי מספיק טוב, אך לטענתי זו מילה שמגדירה את מה שאף פעם לא אהיה.
״ניק אני אוהבת אותך,״ גמגמתי בבכי והסתובבתי מתחפרת בחזהו,
״כל כך״ בכיתי מכל הסיבות שהיו לי, געגועים, אהבה, הערכה, ייאוש, חוזקה, חולשה, הכל ביחד.
״אל תעזוב אותי״ לחשתי לעצמי אך הוא בכל זאת שמע
״לא עכשיו ולא לעולם״ אמר נושק לראשי ומחבק אותי, טיפות גשם קטנות החלו לרדת עלינו אך לא השתחררתי ממנו, הרגשתי ששום דבר לא יכול לפגוע בי כשאני איתו.
לאחר כמה דקות ארוכות השתחררתי מהחיבוק למרות שלא רציתי. הסתובבתי לקבריהם של משפחתי והתכופפתי, מושיטה את ידי ללוח הברזל של אמי שהיה רטוב מעט מהגשם הקל שירד עכשיו.
אותו דבר עשיתי לקבריהם של אחי ואבי, סוף סוך מעזה להיפרד, לאחר שנים שלא העזתי להיכנס בשער בית הקברות ורק מדי פעם באתי והסתכלתי מרחוק.
״אני מתגעגעת אליכם״ לחשתי בשקט בעיניים עצמות.
נשארתי באותה תנוחה במשך כמה דקות, אומרת בליבי את כל מה שרציתי לומר כל הזמן הזה, מעדכנת ופורקת את שמונה השנים האחרונות המלאות בסבל, ואת כמה החודשים האחרונים המלאים בשמחה ואהבה.
אמרתי להם שמצאתי מישהו שגורם לי להיות מאושרת, ושאני יודעת שאמי ואחי היו מתים עליו. דיברתי אליהם כאילו היו שם איתי, אך במקום פיזית זה היה בליבי.
סיימתי 'לדבר' אליהם בליבי, משחררת את כל העבר, מקווה שאוכל להתחיל להמשיך הלאה.
קמתי מהכיפוף שהייתי בו וניגבתי את דמעותיי, ניק הושיט את ידו שאוכל לאחוז בה, אחזתי בה והסתכלתי לעבר קבריהם של משפחתי, מחייכת חיוך קטן ועצוב, והתקדמנו אל שער בית הקברות.
הסתכלתי בשעוני וראיתי שהשעה עוד מעט עשר בלילה, ולפי מה שזכור לי השערים נסגרים בעשר. שמעתי צעדים וכשהסתכלתי הצידה ראיתי את אחד מהשומרים עושה סיור עם הפנס שלו. לפתע הוא הרים את מבטו אליי והאיר על עיני עם פנסו, גורם לי לעצום את עיני בחוזקה, וכשפקחתי אותן לא ראיתי את השומר עוד, ולא שום זכר לו או לפנס שלו.
לא היה שום אור ולא נשמעו שום צעדים, ״מה?״ שאלתי בקול מחפשת עם עיני את השומר. נעצרתי במקומי וכך גם ניק,
״מה יש מיה?״ שאל מבין שמשהו פה לא בסדר.
״היה פה שומר לפני רגע, לא ראית אותו?״ שאלתי ממשיכה לחפש בעיני, אך בית הקברות היה ריק מאדם, חוץ ממני ומניק.
״אין בבית הקברות הזה שומרים מיה, רק פעם ב- מישהו נכנס לבדוק שלא הרסו את אחד הקברים״ אמר
״זה מוזר, זה חוקי בכלל?״ הסבתי את מבטי אליו, משהו לא הסתדר לי. הוא הרים את כתפיו כלא מתעניין,
״אז השערים לא נסגרים אף פעם?״ שאלתי שוב בוחנת את המקום, מקווה שלא דמיינתי
״פעם הם כן, עכשיו כבר לא כנראה.״ אמר בקצרה.
״בכל מקרה, היה לאותו בן אדם מדים של שומר או משהו בסגנון״ חזרתי לדבר שהעסיק אותי.
״אני יודעת שלא דמיינתי אל תתחיל איתי״ אמרתי כשהוא בא לפצות את פיו, והוא הרים ידיו כחף מפשע.
המשכתי לחפש בעיני כשניק עומד מאחוריי ומחכה לי, כשלפתע השערים נטרקו בחוזקה וגרמו לנו להסיט את מבטנו במהירות אליהם. רצתי במהירות לכניסה וניסיתי לפתוח את השער, אך הוא היה נעול.
ניק התקדם אליי ושניה לפני שהושיט את ידו לשער, דריכת אקדח נשמעה. אוטומטית ניק שם אותי מאחוריו והוציא את אקדחו, מכוון לדמות החשוכה שניצבה מולנו. סרקתי את המקום בעוד שאני יודעת שעיניו של ניק לא יורדות מאותו בן אדם, אך לא ראיתי אף אחד אחר בסביבה.
ירייה נשמעה,
—————————————————
, מחשבות?
YOU ARE READING
Need you close to me
Romance״אתה סתם מגזים״ אמרתי מצחקקת והוא הרים את גבתו. הוא התקרב אליי וקירב אותי אליו מאגני, ״אה כן?״ לחש בקולו הבס כשאפו נוגע בשלי. ״כן״ לחשתי מהופנטת ממנו ~~~~~~~~~ ********הסיפור הראשון שלייי******** נ.ב הכתיבה משתפרת עם הסיפור אז סבלנות
