רייצ׳ל מדיסון אישה בת 24 שכל חייה היתה מעורבת עם המאפיות בדרום ניורק.
מאז גיל קטן נכנסה לכל העיניין של עבריינים, נשקים, כסף, רצח.
כשהיתה בת 12, אביה הסתבך עם הימורים ונאלץ למכור את ביתו היחידה לראש מאפיה הדרומית בתמורה שיוותר על חובו.
ראש מאפיה הדרו...
אך צעקתו של ליאם לא איחרה לבוא אחריי "את יודעת שזה לא יסתיים ככה מאמי, אני לא אתן לך ככה לסיים את זה"
"מה שתגיד"-החזרתי לו, אפילו לא מביטה אחורה. _________________________________________ המשךנקודתמבטשלרייצ'ל חזרתי לאחוזתו של אבי. החנתי את הרכב מול הכניסה ואחד השומרים התקרב לכיווני.
"שבשעה 17:00 הרכב יהיה מוכן ותבואו לקחת את הדברים שלי מלמעלה"-פקדתי עליהם. השומר שניגש אלי הנהן ולקחת את המפתחות כדי לחנות את הרכב.
"רייצ'ל"-שמעתי את אבי כשנכנסתי לתוך האחוזה. "ילדתי בואי נדבר"-אמר בחיוך טופח על מקום פנוי לידו על הספה. "אבא"-החלתי לומר אך הוא קטע אותי "בואי"-הפעם קולו נשמע פחות נעים ורגוע.
אנחה יצאה מפי והתקדמתי לכיוונו, מתיישבת בכורסא שהיתה מולו ולא לידו.
"את יודעת שזה היה הכל למען להגן עליך"-אמר וגלגלתי את עיניי. "יש גבול אבא, אתה יודע מה עברתי כדי להגיע למעמד שאני נמצאת בו היום, אתה יודע מה עברתי עד שאיימי הגיע לעולם האכזרי הזה. אני לא אחת העובדות שלכם. אני היורשת של שתי המאפיות הכי גדולות בניורק"-התחלתי לומר מרגישה איך הזעם נבנה בתוכי. "אל תשכחי שאני נתתי לך את זה תכבדי את המקום שאת נמצאת בו"-אמר בכעס מפנה עבורי אצבע מאשימה.
"אז ככה התחלנו לדבר"-סיננתי בכעס מבין שפתיי.
"אין בעיה"-המשכתי את דבריי, קמה בכעס ועושה את דרכי מעלה במדרגות לעבר חדרי לארגן את דבריי.
"רייצ'ל"-צעקה חדה נשמעה מאחורי גבי אך, לא התייחסתי והמשכתי לעלות מעלה.
אני עייפה, עייפה כבר מהכל. רק אתמול חזרתי מהבית חולים וכבר כל כך הרבה דברים קרו. התייאשתי.
נכנסתי לחדר בטריקת דלת ופשוט נשפכתי על המיטה, מניחה את ראשי על הכרית ומרגישה את דמעותיי יורדות להן ופוגעות בכרית.
***
לקראת השעה 16:00 נקישה נשמעה בדלת חדרי. נשפכתי על המיטה ולא היה לי כוח לזוז, רק חשבתי על הבת שלי שאני כל כך מתגעגת אליה. "כן?"
"גברתי"-אחת העובדות נכנסה. "האם תרצי לאכול משהו?"
"לא דולי, תודה רבה"-אמרתי לה והיא מהירה לצאת מהחדר.
לא כל כך באלי לאכול כרגע.
לפתע צליל של הודעה נשמע מהנייד שלי ומיהרתי להרים אותו מהריצפה לאחר שכבר הפסיק לפול.
קראתי את ההודעה הזו מספר פעמים. רק מחשבה אחת עיניינה אותי, האם הוא יגיע גם? אז החלטתי לשלוח לו הודעה ולבדוק איתו.
/אתהתגיע?/
הבטתי במסך מספר דקות והתשובה לא מיהרה להגיע.
גלגלתי את עיניי וקמתי ממטתי. בעוד מספר ימים לאיימי יש יום הולדת שנה, הילדה שלי כל כך גדולה. התרגשתי בשבילה נורא ויותר התרגשתי, מלראות אותה.
קמתי ממטתי ומיהרתי להתארגן כי ידעתי שאיך שאנחת ישירות אסע למסיבה לראות את הקטנה שלי.
***
לאחר שהתארגנתי והתלבשתי, כל מה שנשאר לי זה רק לענוד את העגילים שלי.
אך נשמעה נקישה בדלת חדרי ומנעה ממני לענוד אותן. "כן" הדלת נפתחה ואחד השומרים נכנס פנימה. "את המזוודה הזו"-הצבעתי לעבר מזוודה קטנה שהספקתי לסדר. "גברתי אדון לייט ביקש שאמסור לך שאדון סמית, עדכן אותו לגבי המסיבה והוא כבר עושה את דרכו לעבר קנדה." "בסדר גמור"-עניתי לו והוא מיהר לצאת מחדרי ביחד עם המזוודה.
בדיוק לפני שבאתי לצאת מחדרי, הגיע לי הודעה מליאם
/נראה/
גיחוך יצא מפי כשקראתי את ההודעה שלו. והמחשבה היחידה עברה בראשי היא שהוא יכול לא לבוא, ולא להופיע בחיינו בכלל.
לקחתי את התיק שלי ועשיתי את דרכי החוצה מהחדר, מטה במדרגות וישירות לרכב שלי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
