רייצ׳ל מדיסון אישה בת 24 שכל חייה היתה מעורבת עם המאפיות בדרום ניורק.
מאז גיל קטן נכנסה לכל העיניין של עבריינים, נשקים, כסף, רצח.
כשהיתה בת 12, אביה הסתבך עם הימורים ונאלץ למכור את ביתו היחידה לראש מאפיה הדרומית בתמורה שיוותר על חובו.
ראש מאפיה הדרו...
בפרק הקודם: "טוב לראות אותך שוב נסיה"-קולו נשמע ולאחר מכן לא שמעתי כלום, כי נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת.
התקדמתי למיטתי וזרקתי עליה את תיקי ואת המעיל שלבשתי. _______________________________________
המשך נקודת מבט של רייצ'ל לפתע דלת חדרי נפתחה והסתובבתי רואה את ליאם. "תברחי ממני עוד הרבה?"-אמר נכנס וסוגר אחריו את הדלת. "מה אתה צריך ליאם"-אמרתי לוקחת את המעיל שלי מהמיטה והולך לחדר ארונות לתלות אותו. "אותך"-אמר ותליתי את המעיל. "אותך ואת מה שיש לך בבטן"-אמר בציחקוק. "מצחיק?!"-סיננתי מבין שפתי כשיצאתי מחדר ארונות. "תפסיקי לברוח, אנחנו בכל מקרה נדבר"-אמר תופס את ידי כשרציתי להכנס לשירותים. "תשחרר אותי ליאם"-אמרתי מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו. "תשתקי רגע"-אמר בכעס, מושיב אותי על המיטה. "שבי"-פקד עלי כשרציתי לקום. הוא התכופף וירד לגובהי. "מה אתה עושה?"-שאלתי וקולי יצא חלש. הוא הניח את ידיו על בטני הגדולה וליטף אותה. "זה.."-החל לומר, מרים את עיניו לכיווני ואני מעיפה את מבטי ממנו. "זו בת"-אמרתי מחזירה את מבטי אליו רואה אותן מתמלאות בדמעות. הוא הוריד את ראשו ונשק לבטני. "מצטער נסיכה שלא הייתי לצידך כל כך הרבה זמן"-לחש מניח עוד נשיקה על בטני.
עיניי החלו לדמוע ומיהרתי למחות את הדמעות. "למה אתה פה?"-ייצבתי את קולי ושאלתי אותו. הוא נאנח וקם על רגליו. שתיקה שררה ביננו ונאנחתי גם אני. "תפסיק להסתיר דברים, תפסיק לשקר לי כל הזמן"-אמרתי בכעס, נעמדת על רגליי. "רייצ׳ל"-החל לומר אך קטעתי אותו. "אני יודעת על ליאן, יודעת הכל! אני יודעת שהיא היתה משימה"-אמרתי לפתע משאירה אותו מופתע. "מי סיפר לך?"-קולו נשמע כועס. "אף אחד, אני גיליתי"-אמרתי . "בכל מקרה למה אתה פה?"-שאלתי מתיישבת על מיטתי מרוב הכאבים ברגליים.
"אני אוהב אותך רייצ׳ל, אז חזרתי אליך"-אמר בחיוך קטן וגיחכתי, מגלגלת את עיני. "עכשיו משהו מקורי יותר"-אמרתי בציניות. "אני לא יכול בלעדייך"-אמר מתקרב אלי. "חה חה חה"-המשכתי להתגרות בו. "סיימנו את ההצגה?"-אמרתי וקמתי, רוצה לעקוף אותו וללכת. "מה אתה עושה?!"-אמרתי כשהוא תפס את מותניי וקירב אותי אליו. "תפסיק ליאם"-ניסיתי להדוף אותו ממני.
"לא אל תגידי לי להפסיק"-אמר בכעס.
"תפסיקי את כל הזמן להרחיק אותי ממך"-הוסיף בזעם עדיין לא משחרר אותי. הבטתי לתוך עיניו, רואה את כעסו. "אין לי מה להישאר קרובה אליך, אמרתי לך כבר אתה יכול להיות מעורב בחיי הבת שלנו, אבל לא בשלי"-אמרתי ממשיכה להביט בו בכעס.
"אמרתי לך שאני רוצה אותך לידי, את יודעת שאני מקבל את מה שאני רוצה" ידו עלתה לעבר הלחי שלי והוא ליטף אותה. "אני באמת אוהב אותך"-אמר מקרב אותי יותר אליו ורוכן לעבר שפתיי.
הזזתי את ראשי הצידה, לא נותנת לו לנשק אותי. "בשבילך אלו סתם מילים ליאם, שנינו יודעים זאת. אתה סתם זורק אותם לאוויר"-אמרתי משתחררת מאחיזתו ויוצאת במהירות מהחדר, משאירה אותו מאחור.
נכנסתי לחדרה של התינוקת ונעלתי את הדלת אחריי. נשענתי על הדלת ועצמתי את עיניי, נותנת לדמעותיי לזלוג להן. "למה הוא חזר"-אמרתי לעצמי. "רק מסבך יותר את הכל"-מילמלתי וניסיתי להרגע.
לאחר כמה דקות שנרגעתי, ליטפתי את בטני וניגשתי לשקיות עם הבגדים שקניתי לתינוקת והתחלתי להוציא הכל ולסדר בארונה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
כשסיימתי נשמעו תיקתוקים בדלת וניגשתי לפתוח אותה. מולי הופיע ג׳ניפר המפהקת וצחקוק ברח מפי. "מה מצחיק"-אמרה מעבירה את ידה בשיערה ואני חזרתי אל הארון, בודקת שהכל במקום. "מתי הספקת לקנות עוד בגדים?"-שאלה מביטה בבגדים שהנחתי על המיטה, כדי להעביר לשידת החטלה. "בבוקר"-מילמלתי. "ליאם חזר"-אמרתי לפתע מנסה להראות כאילו לא אכפת לי וזה לא מזיז לי אפילו לא גרם.
"מה?"-קולה נשמע מופתע. "מתי?"-מיהרה לשאול. "הבוקר"-עניתי. "ומה?" "כלום"-מילמלתי מסתובבת לכיוונה ומחייכת מעט. לקחתי את הבגדים שהיו על המיטה והלכתי לשים אותם בשידת החתלה. "מה זה כלום? רייצ׳ל, מה הוא רוצה?"-שאלה מתקרבת אלי ונעמדת לידי. "הוא רוצה להיות בחיינו"-סיפרתי לה, מרימה את מבטי אליה. "ואת?" "אמרתי לו שהוא יכול להיות מעורב בחייה של הילדה אבל לא בשלי"-אמרתי. "עוד מההתחלה הוא שיקר לי. כל מה שהיה, היה לא אמיתי, הכל היה שקר אחד גדול"-אמרתי מתחילה להרגיש את הגוש המעצבן הזה בגרון שמתחיל להיווצר וגורם לי לרצות לבכות.
"אני בוכה יותר מדי בהריון הזה"-אמרתי בציחקוק מוחא את דמעותיי. "תרגעי ותתני לזה הזדמנות"-אמרה מלטפת את גבי. "אין לי מה לתת לו עוד הזדמנות, אני לא מאמינה לשום מילה שלו"-עניתי. "את יודעת כמה קשה לי לבטוח בבנאדם מחדש אחרי שהוא הורס את זה"-הוספתי. "חוץ מי זה הכל יהיה בסדר" חייכתי אליה ויצאתי מהחדר, יורדת מטה.
"נסיה?"-קראתי לעוזרת. "אבי קם?"-שאלתי והיא הינהנה. "הוא בחצר, יושב על קפה עם אדון סמית"-אמרה והרמתי גבה. "תוכלי להגיש ארוחת בוקר?"-שאלתי. "כן גבירתי, רק שאביך וגיברת רון כבר אכלו"-ענתה והינהנתי. "אז רק לי"-אמרתי והיא הינהנה והלכה. התקדמתי במהירות לחלון הגדול בסלון המשקיף על החצר וחיפשתי עם עיניי את אבי ואת ליאם.
ראיתי אותם יושבים ממול הבריכה ומדברים בינהם. לפי תזוזות גופו של אבי אפשר להבין שהוא כועס וצועק. אך לליאם לא חסר, הוא עומד אדיש כשידיו בתוך כיסי מכנסו ואני יודעת שהוא מת להתפוצץ אך לא יכול מהכבוד שיש לו כלפי אבי. "יופי מגיע לו"-מילמלתי והתקדמתי לשולחן האוכל.
***
"למה את לבד?"-קולו של ליאם נשמע וקטע אותי באמצע הביס. _______________________________________ איך?
