בפרק הקודם:
"רייצ'ל"-הצעקה של ליאם נשמעה והוא משך אותי בחזרה לבפנים.
החלפתי במהירות עוד מחסנית והמשכתי בפעולה שלי.
לפתע אחד הרכבים ניסה להגיע אלינו, סובב במהירות את ההגה ימינה וגם אנחנו וגם הוא, סטינו מהכביש, מתגלגלים בתוך הרכב לתוך התהום.
"ליאםםםםם"-צעקתי.
_______________________________________
לאחר חצי שנה
"אני רוצה לחזור"-צעקתי ברחבי הבית הקטן בו היינו.
"אני אהרוג אותו, בעצמי אהרוג. אני אקרע אותו לחתיכות"
הסתובבתי מפה לשם. דמי רתח, בער בגופי ולא יכולתי לשלוט על עצמי.
"תרגעי, תניחי לזה אני אטפל בהכל"-קולו נשמע מאחוריי.
"תטפל? אתה? נמאס לי שהמשפחה שלי צריכה לחיות בסיכון, הבן שלי! הבן שלי איפשהו שם ואני אפילו לא יודעת אם הוא חיי"-לא שלטתי בדמעותיי.
"לאורה"-ג'ורדן קרא בשמי אך הבכי של איימי גרם לו לשתוק.
מחיתי את דמעותיי והתקדמתי לכיוונה ונתתי לה מוצץ.
התקדמתי לחדרה של איימי והנחתי אותה בערסלה ופשוט הבטתי בה ישנה.
הנכדה שלי גדלה, גדלה כה מה וההורים שלה לא זוכים לראות אותה.
איימי בעוד חודש וקצת בת שנה ואני אפילו לא יודעת אם ההורים שלה יהיו נוכחים ביומולדת הראשון שלה, או אפילו אם יהיו נוכחים בימי הולדת הבאים שלה.
אני כבר חצי שנה נמצאת במחשבות מה יהיה הלאה, אני לא ידעתי שליאם ורייצ'ל יסכנו את עצמם עד כדי כך, אף אחד לא ידע! ואני בטוחה במיליון אחוז שיכולתי לעשות משהו אחר בנדון.
אם הייתי יודעת, הוו... רק אם הייתי יודעת מה בני יעשה הייתי משנה את הגורל עוד ממזמן.
לפתע ג'ורדון פרץ לתוך החדר בו הייתי עם איימי ועיניו היו פעורות לרווחה. הוא החוויר וליבי החל לדפוק.
"לאורה"-אמר בקול מהסס.
"מה קרה?"- הנחתי את איימי בתוך ערסלה.
ג'ורדן סובב אלי את מסך הטלפון שלו ואל מול עיניי הופעה שיחה בינו לבין לונדון אביה של רייצ'ל.
הוא שלח תמונה של רייצ'ל וליאם ששכבו על אלונקה בבית החולים, ללא הכרה.
הפה שלי נפער לרווחה וידיו עלו אוטומטית כדי לכסות אותו.
דמעות הופיעו בעיניי וליבי התכווץ.
"הם חיים!"-קולי נשמע בחוזק.
"ג'ורדן הם בחיים! הבן שלי חיי. ג'ורדן"-בכיתי כל כך חזק, לא יכולתי פשוט לעצור את דמעותי.
הרגשתי כאילו משהו כה כבד נפל מכתפיי.
הוא עטף אותי בין ידיו ויבבות קולניות המשיכו לצאת מפי ודמעותיי זלגו להן ללא מעצורים.
"אני רוצה לראות אותו"-הרמתי את מבטי והבטתי בג'ורדן.
"זה לא אפשרי!"
"ג'ורדן"-הרמתי את קולי וזזתי ממנו.
"לא לאורה. שלא תעזי להגיד משהו בנידון.
את מסכנת גם אותו ואת רייצ'ל וגם את איימי"-הוא נזף בי והביט בי במבט כועס.
הוא יצא בסערה מהחדר ואני נפלתי על הריצפה.
"הבן שלי"-לחשתי.
"בני...."
נקודת מבט של רייצ'ל
ביפ.... ביפ.... ביפ....ביפ
עיניי נפתחו לאט לאט, אור לבן, חזק כל כך פגע בעיניי ולא יכולתי לראות משהו.
כשהבנתי שאני חייה התיישבתי במהירות והבטתי מסביבי. הייתי בבית החולים, הבחנתי בזה מהר, באלוקה מה אני שוכבת ובמחטים התקועים בידי.
הבטתי לצד רואה את ליאם ישן. לא הבנתי מה קורה, ולמה לאזעזל אני בבית החולים.
לא הספקתי לקרוא לו כי כאבי ראש חזקים תקפו את ראשי וזיכרונות על התאונה החלו לצוץ בראשי.
דמעותיי עלו לעיניי ופרצו החוצה ללא רשות.
"ליאם"-קראתי לו והוא מיד קם.
"רייצ'ל, אלוהים רייצ'ל!"-הוא במהירות עטף אותי בין שני ידיו.
הוא הרים את ראשי עם שני ידיו שתפסו אותו מהלחיים ונישק אותו ברעבתנות.
"את חייה, אנחנו חיים!"_לחש מצמיד את מצחו לשלי.
"מה היה ליאם, איזה יום היום?"
"עברה חצי שנה רייצ'ל, היית בתרדמת כל הזמן הזה. חטפת יותר ממני ואני מודה לאלוהים שאת חייה"-אמר מוחא את דמעותיי.
"הוא מת?"-שאלה אחת עינייה אותי.
ליאם הניד בראשו לשלילה ועצמתי את עיניי.
ואתה?"-מילמלתי ומיד המשכתי "איך אתה?"
"אני בסדר יפה שלי"-לחש מעביר את ידו על הלחי שלי.
"מתי התעוררת? מה קרה? תספר לי מהתחלה"-ביקשתי ממנו, הרגשתי שמלא חלקים חסרים בראשי ואני לא מצליחה להרכיב את כל הפאזל.
הוא התרומם והרים את חולצתו ואל מול עיניי נגלה פצע שהיה תפור.
"זכוכית נכנסה לתוך הבטן שלי כשהמכונית התהפכה"-אמר בדיוק שבאתי לשאול אותו מה קרה.
"ולמזלי לפני שהמכונית התפוצצה הצלחתי להימלט ממנה"-הוסיף.
"כואב?"-שאלתי מוחא את דמעותיי.
"לא כמו לראות אותך מחוסרת הכרה במשך חודשים"
חייכתי אליו חיוך קטן אך אמיתי, אני שמחה שנשארנו בחיים, נשארנו כאן כדי לחסל את האדם שפעם קראתי לו אבא- את רוג'ר מדיסון.
"אני רוצה לחזור לבת שלי ליאם"-אמרתי לפתע, מתרוממת מהמיטה.
"אנחנו נחזור אליה רייצ'ל, נחזור אליה ונחזיר לעצמנו את חיינו. אבל קודם כל צריך לעשות הכל שלא יזהו אותנו"-מילותיו של ליאם חדרו לראשי וכל מה שיכולתי לחשוב זה איך אני ממשיכה מכאן בלי לסכן את הבת שלי.
"תשארי כאן, אני אלך לסדר כמה דברים"-ליאם אמר מושיב אותי על האלוקה.
"אני לא נשאת כאן"-קולי נשמע באגרסיביות.
"אני צריך להוציא אותנו מכאן בביטחה וחוץ מזה רק התעוררת תנוחי"-קולו של ליאם נשמע כועס.
רק הוא יכול לשנות בשניה את הטון שלו ואת המצב רוח שלו.
"בסדר"-מילמלתי בגלגול עיניים והוא נשק למצחי.
___________________________________
איך?
נראלכם שהם ימותו? מה דעתכם?
רעיונות להמשך????
YOU ARE READING
Dark Love- אהבה אפלה
Romanceרייצ׳ל מדיסון אישה בת 24 שכל חייה היתה מעורבת עם המאפיות בדרום ניורק. מאז גיל קטן נכנסה לכל העיניין של עבריינים, נשקים, כסף, רצח. כשהיתה בת 12, אביה הסתבך עם הימורים ונאלץ למכור את ביתו היחידה לראש מאפיה הדרומית בתמורה שיוותר על חובו. ראש מאפיה הדרו...
