רייצ׳ל מדיסון אישה בת 24 שכל חייה היתה מעורבת עם המאפיות בדרום ניורק.
מאז גיל קטן נכנסה לכל העיניין של עבריינים, נשקים, כסף, רצח.
כשהיתה בת 12, אביה הסתבך עם הימורים ונאלץ למכור את ביתו היחידה לראש מאפיה הדרומית בתמורה שיוותר על חובו.
ראש מאפיה הדרו...
בפרק הקודם: "אני לא נשאת כאן"-קולי נשמע באגרסיביות. "אני צריך להוציא אותנו מכאן בביטחה וחוץ מזה רק התעוררת תנוחי"-קולו של ליאם נשמע כועס.
רק הוא יכול לשנות בשניה את הטון שלו ואת המצב רוח שלו. "בסדר"-מילמלתי בגלגול עיניים והוא נשק למצחי. ________________________________
המשךנקודתמבטשלרייצ׳ל ליאם יצא מהחדר ואני נשארתי לבד. נשענתי בחזרה אחרונית, מניחה את ראשי על הכרית ועוצמת את עיניי. ליבי דפק, בום בום בום. הוא הכאיב לי, הרגשתי עקיצות בליבי.
חשבתי על חיי, מה עשיתי רע בחיים שלי שכל זה מגיע לי. להיות רחוקה מהבת שלי זה הכי קשה. הרגשתי את הלחיים שלי מתרטבות והבנתי שאני בוכה. פקחתי את עיניי וניגבתי את הדמעות. התרוממתי והתיישבתי על המיטה.
הבטתי מסביבי וראיתי על הכיסא בגדים אז קמתי על שתי רגליי בזהירות והתייצבתי. הוצאתי את המחט מידי ואנחת כאב קטנה ברחה מפי, זה בהחלט לא נעים ואפילו טיפה כואב.
התקדמתי לכיסא עם הבגדים ופשטתי את החלוק שהיה על גופי, ובזהירות לבשתי את הגדים. התקדמתי לשירותים מביטה במראה ורואה חתך במצחי שתפור וחבלה בצווארי. נאנחתי וסידרתי את שיערי, מעדקת אותו לקוקו גבוה.
יצאתי מהשירותים ונעלתי את המגפיים שעמדו ליד המיטה, אני מבינה שליאם דאג להכל. התרוממתי וסידרתי את החולצה שהיתה עלי ועשיתי את דרכי החוצה מבית החולים. "גבירתי"-לפתע אחד השומרים הופיע והלך אחריי, קורא לי ומנסה לעצור.
"גברת סמית, אדון סמית לא נתן אישור להוציא אותך מבית החולים ומהחדר בכלל"-אמר ונעצרתי בפתאומיות. "מה אמרת?!"-הסתובבתי עם פניי אליו, מילותיו בהחלט עיצבנו אותי.
"תחזור על המילים שלך"-דרשתי והוא שתק. "יופי, כמו שצריך. ללא מילים מהר תיקח אותי לליאם"-אמרתי לו ומבטי שידר כעס עוצמתי.
"כן גבירתי"-ענה ומיד הוסיף "מכאן".
הוא הראה לי את הדרך ויצאנו מבית החולים. רכב שחור חיכה ליד שער בית החולים והתקדמנו אליו. השומר פתח את הדלת האחורית ונכנסתי פנימה. הבטתי על הנהג וראיתי את אמנון, אני זוכרת אותו. עוד מהיום הראשון שהגעתי לאחוזה של ליאם. השומר נכנס למושב מקדימה ואמנון לחץ על גז ונסענו משם. "טוב לראות אותך בריאה גבירתי"-אמר אמנון מביט בי דרך המראה הפנורמית.
"תודה אמנון, איפה ליאם?"-שאלתי והשומר השני מיהר לענות לי "הוא במשרד של אדון לייט, גבירתי". "מעולה, אז תסעו לשם"-פקדתי. "אבל"-קטעתי את אמנון "בלי שום אבל".
אחרי זמן מה הגענו למקום שלא ביקרתי בו כל כך הרבה זמן, זה הבית שלי. כלומר, הבית שגרתי בו לפני שעברתי לליאם.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ליבי דפק במהירות מהתרגשות אבל לא הבנתי למה אנחנו כאן. "אמרתם במשרד של אבי, זו לא החברה שלו" ״אני מצטער גבירתי קיבלתי פקודה, את יודעת מה אדון סמית יעשה אם שוב נפר את פקודתו״-אמר אחד השומרים וגילגלתי את עיניי. יצאתי מהרכב בטריקת דלת והתקדמתי לעבר הכניסה.
הוצאתי את הנייד שלי וחייגתי לליאם. השיחהמועברתלתאהקולי
אנחת כעס ברחה מפי ששמעתי את התא הקולי וידי התכווצה לאגרוף. נכנסתי לתוך האחוזה והעוזרת קיבלה את פניי. ״גברת סמית גברת סמית!״-קראה בשמי. ״אני שמחה לראות אותך, שמחה שאת בחיים״-הוסיפה בחיוך גדול וחייכתי אליה. ״תרצי משהו לאכול לשתות?״ ״לא תודה, אבי נמצא?״- שאלתי אותה בקול סמכותי. ״לא גבירתי לפי מה שידוע לי לאדון לייט יש פגישה עם אדון סמית״ ״הבנתי״-מילמלתי ומיד הוספתי ״תחזרי לעיסוקים שלך״ היא מהרה לחזור למטבח ואני בזריזות עליתי מעלה כשבפתאומיות כאב חזק תקף את ראשי ונעצרתי, מחזיקה בו.
״אלוהים!״-אמרתי בכאב ושיפשפתי את ראשי היכן הרגשתי כאב עוצמתי. לאחר עוד כמה רגעים כשהכאב חלף המשכתי לכיוון המשרדו של אבי.
פתחתי את הדלת בלי לתקתק ולחכות לתשובה וראיתי שאכן המשרד היה ריק מאיש לכן התקדמתי לכיוון המחשב, מתיישבת בכיסא ומדליקה אותו וכשהוא נדלק והכנסתי את הסיסמא, עיניי התמלאו בדמעות. _________________________________________ איך?
