fanboy || hebrew (larry stylinson)

עשרים וארבע

לואי נאנח לפני שפתח את פיו לדבר.

"ההורים שלי אף פעם לא היו מאוד..." הוא עצר כדי למצוא את המילה הנכונה, "מרוצים מהנטיה המינית שלי. גם לא אחיותיי. הייתי קצת בושה להם. יצאתי אליהם כשהייתי בן ארבע עשרה ומאז אחר כך הם התייחסו אליי כמו חרא. הם אף פעם לא קנו לי משהו לעצמי ובסופו של דבר אכלתי רק ארוחה אחת ביום וזו הייתה ארוחת הצהריים שהבית ספר  הציע. ההורים שלי הסתירו את כל האוכל שהיה להם ממני. הם אמרו שהם לא יאכילו פאג." לואי משתתק, משתעל כדי להסתיר את היבבה שהעזה לברוח. הוא לא אהב שמזכירים לו את משפחתו.

"אז מאז שאלינור ואני ניהינו חברים הכי טובים הייתה נשארתי הרבה בבית שלה. המשפחה שלה הייתה נחמדה. הם נתנו לי להישאר שם במשך שבועות בכל פעם בלי לשאול למה". אלינור חייכה למחשבה. אז, כשהם היו רק בני נוער צעירים, זה הרגיש כמו מסיבת פיג'מות שלא נגמרת.

"יום אחד כשרק מלאו לי שבע עשרה אבא שלי חזר הביתה שיכור. הוא כמעט ולא שתה, אבל כשהוא כן זה נעשה גרוע. בכל מקרה, הוא חזר הביתה ואני הייתי שם כדי לקחת כמה בגדים שיהיה לי אצל אלינור והוא---" לואי נחנק, דמעות זולגות מעיניו. עיניו של הארי מתרחבות והוא מושך אותו לתוך חזהו.

"לואי, אהוב, אם אתה לא רוצה להמשיך לספר לי זה בסדר." הארי לוחש, משפשף את זרועו בעדינות.

"זה בסדר... אממ טוב הוא היכה אותי. בפעם הראשונה. הוא נתן לי אגרוף ובעט בי והמשיך בזה עד שלא יכולתי לזוז. אמא שלי לא עשתה כלום. היא הוציאה את האחיות שלי מהבית בזמן שזה קרה. הוא גרר אותי מהבית וזרק אותי לסמטה. הוא אמר לי... שלא מגיע לי בית--" לואי בכה חופשי עכשיו. דמעות זלגו על לחייו, פניו מוכתמות באדום.

"לא היה לי טלפון להתקשר לאף אחד אז צלעתי לחנות ושאלתי טלפון. התקשרתי לאלינור והיא לקחה אותי לבית החולים. היו לי שתי צלעות שבורות, פרק יד שבור וזעזוע מוח. איך מישהו יכול לשנוא אותך מספיק כדי לשבור אותך? במיוחד מישהו שאמור לאהוב אותך ללא תנאים? איך הארי?" לואי התייפח בחזהו של הארי, השאיר כתמים רטובים על חולצתו.

"הו, אלוהים, לואי, אני כל כך מצטער." הארי ממלמל, דמעותיו שופעות. איך מישהו יכול לפגוע בו? אלינור הושיטה את ידה ולקחה את ידו של לואי. היא חיככה את אגודלה בחלק העליון של ידו בצורה מרגיעה.

"בגלל זה אני כל כך מגוננת עליו. אני אף פעם, ואני מתכוונת אף פעם, לא רוצה לראות אותו שבור כמו שהיה". אלינור אומרת, קולה חמור.

"כשהרופאים שאלו אותי מה קרה אמרתי שאני החלקתי ונפלתי על מעקה. נראה היה שהם האמינו לי. הם ניסו להתקשר להורים שלי אבל אמרתי להם שהם בחופשה. הם פשוט שחררו אותי".

"למה לא אמרת שזה אבא שלך?" שואל הארי.

"אני לא יודע... אולי קיוויתי שהוא לא התכוון לשום דבר שהוא עשה." לואי ממלמל, נרגע תחת מגעו של הארי ומגעה של אלינור. שולי עיניו היו אדומים ומוכתמים מדמעות והוא נראה ממש מחריד.

"אני מצטער שהיית צריך לעבור את החרא הזה. אתה לא ראוי לכל זה. אתה כל כך יפה ומאושר ופשוט מושלם. יש לי מזל גדול שפגשתי אותך, לואי." הארי אומר, מנשק את רקתו. לואי שחרר צחוק יבש לפני שהוא התיישב. הוא מנגב את עיניו עם הסוודר שלו ולוקח נשימה עמוקה.

תוך שנייה נוספת יש לו חיוך קטן על השפתיים.

"זה העבר. אני בסדר עכשיו." הוא אומר, לוקח עוד נשימה עמוקה. הארי מזעיף את מצחו.

"אל תתחמק מהכל, לו." הוא אומר.

"אני לא. אני לא אוהב להיות עצוב." לואי ממלמל, "בוא נשנה נושא כן?" הוא קם, נכנס למטבח. הוא חוזר כמה דקות לאחר מכן, עיניו פחות אדומות ומכתומות. היה לו שקית צ'יפס ביד.

"אבל כן, יש את סיפור החיים שלי ואיך הגעתי לדירה המחורבנת הזו עם שותפה מחורבנת לדירה."

"אני באמת רוצה לתת לך אגרוף." אומרת אלינור, בוהה בלואי. הוא ציחקק ואכל את הצ'יפס שלו בזמן שהתיישב ליד הארי. הארי היה מדהים, באיזו מהירות הוא יכול לשנות את רגשותיו של לואי. היה שקט לרגע.

"ספר לי משהו שאני לא יודע עליך מתולתל" לואי אמר בנחישות.

"אממ, אני לא יודע, אני מרגיש כאילו אתה יודע הכל עליי."

"קרוב לוודאי. אוקיי זה נשמע סטוקרי מצידי מצטער." לואי אומר, מסמיק. אלינור מגלגלת את עיניה ופונה לחדרה. הארי שחרר צחוק קטן לפני שהוא לוקח צ'יפס.

"ובכן, למשל, יש לי חשבון מעריצים סודי לעצמי." לואי נחנק מהתה שלו.

"אתה צוחק." אומר לואי בהתקף צחוק.

"הלוואי שהייתי."

"מה השם שלן?"

"אני לא אומר לך! זה יביס את המטרה של זה להיות סודי." הארי אומר שחיוך עולה על שפתיו.

"אלוהים, אתה מוזר."

"כאילו אתה לא." הארי משיב כשהוא רוכן פנימה לנשק אותו. לואי זמזם בתגובה, עוטף את זרועותיו סביב צווארו של הארי, מעמיק את הנשיקה.

זה היה איטי ונינוח, השפתיים נעו לאט. הארי משך את לואי לחיקו, האגודלים מקיפים את האגן שלו מתחת לחולצתו. הם התרחקו, פניהם רחוקים בכמה סנטימטרים.

"אתה כל כך יפה, אתה יודע את זה?" הארי לוחש. עיניו הכחולות של לואי זרחו בבהירות, הארי הרגיש כאילו הוא יכול לראות את האוקיינוס ​​בהן.

"נאמר לי." לואי מחייך בחוצפה. הארי מגלגל את עיניו ומושך אותו למטה כדי לנשק אותו שוב. שפתיו הדקות של לואי נעצבו לשפתיו השמנמנות של הארי, מתאימות בצורה מושלמת.

להיות בזרועותיו של הארי, לנשק אותו ברכות, מלא בלהט הרגיש כמו בית ללואי. אפילו כשהיה עם אלינור הוא הרגיש כאילו משהו חסר. הארי היה המשהו הזה. הוא גרם לו להרגיש בטוח, הוא גרם לו להרגיש בבית.

הארי זמזם לתוך הנשיקה, ידיו חשות את מישורי הקימורים של לואי, את החזה של לואי, את עצם הבריח של לואי. רק לואי.

הכל היה מושלם.

ואז דלת הכניסה נפתחה.