גבולות

גבולות: פרק 12 🔞

"זאק ריבר ומייגן סמית להגיע בבקשה לצילומים." קול בקע מן התקרה וסימן לי שהגיע תורי. יצאתי ממלתחות הבנים לכיוון המיטה הגדולה שם הבחנתי במייגן שכבר נכחה במקום וחיכתה שאגיע.
"אני כאן, אפשר להתחיל." הודעתי והתיישבתי בנוחות על המיטה.
"מה הנושא להיום?" מייגן שאלה בעודה מתעלמת מהנוכחות שלי.
"הנושא היום הוא סקס מאהבה." אמר הצלם המרכזי.
גיחכתי.
"למה אתה מגחך?" שאל צלם נוסף.
"סתם.. השם של הנושא מצחיק אותי." גלגלתי את עיניי והמשכתי לגחך.
מייגן התיישבה לידי והביטה בי במבט שנראה לי כמתנשא, אין אדם בעולם הזה שיתנשא מעליי, היא תשלם על זה.
"אנחנו לא מאוהבים." לחשה מביטה ארוכות בעיניי.
"מי יתאהב בזונה?" לחשתי בחזרה.
מייגן הסיטה את מבטה אך אחזתי בפניה וקירבתי אותה אליי.
"אנחנו מתחילים, אקשן." צעק הצלם המרכזי.
מיד תפסתי שליטה, השכבתי את מייגן על המיטה ועליתי מעליה, כל-כך רציתי לקרוע את החלוק הלבן הזה שכיסה יותר מדי את גופה אך השתדלתי לשמור על איפוק.
עדיין לא הגיע הזמן.
אחזתי בשערה ומשכתי בעדינות, באותו רגע רכנתי עם שפתיי לעבר צווארה, הסנפתי קלות את ריח הגוף המרענן שלה וליקקתי את האזור. ללא התראה נגסתי בבשר הרך ומצצתי בעדינות, משאיר סימן בולט לעין. היא בהתה בי באימה כאשר שלחתי את ידי לעבר חגורת החלוק הלבן והתרתי אותה.
"את נראית מבועתת כאילו את שוכבת עכשיו עם מפלצת." התגריתי בה.
"איך זונה כמוני יכולה להיות מבועתת ממפלצת כמוך? אני הרי רגילה לזה." החזירה.
"אני שמח שהבנת מה את שווה." לחשתי באוזנה ומיד לאחר מכן החדרתי אצבע לתוך גופה, לא נותן לה להשחיל מילה פרט לגניחה. היא שלחה אליי מבט מופתע וכועס בו זמנית אך המשיכה בהצגה בלית ברירה.
"שמחה שזה משעשע אותך." נגסה באוזני.
"מאוד. לראות אותך שוכבת תחתיי, גונחת את שמי ונואשת למגע כמו זונה אמיתית, זה עושה לי את זה." חייכתי.
"אני לא מבינה למה אתה מתנהג אליי ככה, מה עשיתי לך?" עיניה החלו להתמלא בדמעות, זה הזכיר לי את מה שקרה מוקדם יותר באותו היום.
נאנחתי בתסכול, זה לא הזמן לבכות.
"אל תהיי דרמטית, אנחנו באמצע סצנה. תחזרי לדמות." צבטתי את צידי גופה עם ידי דבר שגרם לה לקפוץ בבהלה ולבעוט בין רגליי.
פאק זה כל כך כואב.
"מה לעזאזל את עושה?" גנחתי בכאב ושלחתי את ידיי אוטומטית לאיזור הרגיש.
"אני מצטערת." נבהלה.
"קאט." צעק הצלם המרכזי וניגש לעברנו.
"תביאו שקית קרח לזאק." הצביע עליי.
"מה קורה איתך מייגן? הסצנה הלכה טוב למה בעטת לו באיזור הרגיש?" שאל באי הבנה.
"לא התכוונתי, הוא.." דבריה נקטעו כאשר המנהל התקדם לעברנו.
"מה עובר עלייך? הרגע חזרת מחופשה לא קצרה וכעת את מפקששת בעבודתך, קרה משהו? את רוצה לדבר על זה?" התיישב על ידה. בקולו של המנהל הייתה כנות ודאגה.
"אני מצטערת, לא התכוונתי, היה לנו ויכוח מוקדם יותר והוא נגרר לכאן." דמעה קטנה זלגה במורד פניה.
מייגן הביטה בי בדאגה, היא נראתה מבוהלת ואבודה. לא יכולתי לשער לעצמי מה עובר עליה משום שהייתי עסוק בכאבים שחשתי.
"אתם משוחררים ל20 דקות הפסקה, תשימו את כל הריבים והצרות שלכם בצד ותחזרו נקיים לעבודה. אם משהו מפריע לכם המשרד שלי פתוח בפניכם. בהצלחה." המנהל קם ועשה את דרכו חזרה למשרדו.
רגע לפני שטרק את דלת המשרד הוא אמר.
"אם ממשיך לכאוב לך תגיע להיבדק הבנת?" שאל. הנהנתי לחיוב והחזרתי את מבטי למייגן שנראתה יותר קטנה ממה שהיא נראית בדרך כלל.
הצלם המרכזי הניח את שקית הקרח על איברי, גניחת כאב נפלטה מפי הן מהקור והן מהכאב.
"אני מצטערת." לחשה. ללא התראה היא קמה מהמיטה והלכה במהירות לעבר מלתחות הבנות.
במשך כמה דקות תרגלתי נשימות עמוקות ושכבתי במיטה עם שקית קרח בין רגליי. כשהרגשתי טוב יותר, קמתי מהמיטה והלכתי לחפש אחר מייגן. כמובן שצלעתי מעט, היא נתנה לי מכה חזקה גם אם זה היה מבלי להתכוון לכך.
משום מה לא כעסתי עליה, הדבר היחיד שהרגשתי היה הצורך לדבר איתה כדי להבין מה עובר עליה, באיזשהו מקום אני מרגיש די אשם על מה שקרה.
נכנסתי בשקט למלתחות הבנות, הבחנתי ברעש של בכי מאחד התאים, ניגשתי לאט לעבר התא הגדול שממנו הגיע הרעש ודפקתי על הדלת.
"מייגן, את שם?" שאלתי בשקט.
"זאק?" קולה אישר לי שזאת היא.
"בואי נדבר, תסיימי לפרוק ותצאי, אני מחכה לך כאן." אמרתי ברכות והתיישבתי על הספסל הלבן במלתחות. לא עברה דקה ודלת תא השירותים נפתחה, מייגן הציצה מהדלת וכשהחליטה שבטוח מספיק עבורה לצאת היא יצאה בשקט ונעמדה מולי.
פניה היו אדומות ועיניה נפוחות מבכי. היא ירדה על ברכיה והביטה בי עם עיני כלב נוצצות.
"אני מצטערת, לא התכוונתי."
"מה את עושה? תקומי ואז נדבר כמו בני אדם." מיד הרמתי אותה מהרצפה והושבתי אותה לידי על הספסל.
"אל תתחנני לאף אחד בכך שתרדי על הברכיים, גם לא אליי, מי אני בכלל שתעשי את זה בשבילי?" שאלתי ברצינות.
"פגעתי בך." קולה היה שקט עד כדי לחישה.
"לא עשית את זה בכוונה, אני בטוח בזה." סידרתי את שערה מאחורי אוזנה. הבחנתי בפוני החדש שלא היה לפני. הוא מחמיא מאוד לפניה היפות אך היה נדמה כאילו הוא נועד כדי להסתיר פגמים.
"את רוצה לספר לי מה עובר עלייך? אולי אוכל לעזור?" שאלתי.
"אף אחד לא יכול לעזור לי." חייכה בעצב.
"אני יכול לנסות." התעקשתי.
"אני אראה לך משהו, אתה בכל זאת תראה את זה כשנצלם את הסצנות." מייגן קמה בעדינות מהספסל, התירה את חגורת חלוק הסאטן שלבשה כך שהחלוק נפל לרצפה וחשף את גופה במלואו.
פאק איט.
נחרדתי לראות סימנים כואבים של מכות על עורה הבהיר שהבליט כל סימן בצבע אחר.
הסימנים נראו טריים מאוד, הם ככל הנראה נגרמו לא מזמן, באחד מהימים שהיא נעדרה מהעבודה.
היא חייכה בעצב וניסתה לשלוט בדמעותיה לשווא, גופה היה חבול מאוד, בחנתי בקפידה כל חלק חשוף. הכל היה פגוע וכואב.
"מייגן, מה זה? מי עשה לך את זה?" שאלתי בעצב, קמתי מהספסל והתקרבתי לאט עד שעמדתי מולה. בעדינות העברתי את ידי על החלקים הפגועים שבגופה.
היא נרתעה. זה כאב.
"זה כואב?" הרגשתי איך קולי נחנק.
"כן. זה עדיין כואב. למעשה זה כל-כך כואב שזה מגביל אותי אבל אני חייבת להישאר חזקה ולא להראות חולשה."
"מי עשה לך את זה?" הרגשתי איך מעצב, כעס מתחיל לחלחל בגופי. מי מרגיש גבר לעשות ככה לבחורה? אני אדאג שהוא לא יוכל להרים את הידיים שלו שוב בחיים.
"זה משנה?" ניגבה נזלת מאפה.
"ברור שזה משנה מייגן, תגידי לי מי זה כדי שאוכל לשבור לו את שתי הידיים." הנחתי את ידי על פניה הקטנות שהיו מעט חבולות עוד מהפעם הקודמת, משכתי אותה לחיבוק עדין, נזהרתי ככל יכולתי לא לפגוע בה. לא מפתיע שהיא בעטה בי מתוך רפלקס, צבטתי אותה בצידי גופה איפה שיש לה סימנים כואבים.
"לא התכוונתי לבעוט בך." החזירה את החיבוק.
"אני יודע, אני אשם, לא ידעתי." קברתי את ראשי בצווארה, הזזתי מעט את שערה הצידה ונחרדתי לגלות צלקת עגולה קטנה, לא צריך להיות חכם כדי להבין שהיא נגרמה מכיבוי של סיגריה על העור.
הכעס בער בי שוב, מי יכול לגרום לה לעבור כזה סבל?
הנחתי נשיקה עדינה על הצלקת, היא רעדה, גופה הרגיש חסר משקל, היא הייתה כל-כך קטנה, כל-כך רזה. מרגע לרגע היא מאבדת ממשקלה, ניתן היה לראות זאת בבירור.
"את רוצה לדבר על זה?" שברתי את השתיקה, התרחקתי ממנה ובחנתי את הבעת פניה.
"אם אספר לך אתה תקשיב לי? אתה תאהב אותי עם כל הסימנים והצלקות שבי? אתה תסתכל עליי ותדבר איתי מבלי להתבייש שיראו אותך איתי? אתה יכול להיות האדם היחיד שאסמוך עליו מבלי לפחד להיפגע?" הניחה את ידיה הקטנות על עורפי והביטה בי ארוכות מחכה לתשובה.
כשראתה שלוקח לי יותר מדי זמן להגיב היא מיד הסיטה את מבטה הצידה והורידה את ידיה מעורפי.
"תני לי לעזור לך ולהיות חלק מחייך, תסמכי עליי אני לא אנטוש אותך אני מבטיח." אחזתי חזק בידיה הקטנות וחיבקתי אותה.
היה נראה כאילו ירד ממנה עול כבד.
"זה מה שמסתתר מאחורי הזונה." חיזקה את החיבוק.
"תפסיקי לדבר על עצמך ככה, זהו זה נגמר. הכל יהיה יותר טוב מעכשיו." הנחתי נשיקה עדינה על ראשה והמשכתי להסניף את הריח המרענן שעדיין נדף ממנה.
"את רוצה שנדחה את הסצנה עד שהכאב יעבור?" לחשתי ברכות לתוך אוזנה.
"אני אהיה בסדר, רק תהיה קצת עדין איתי." החזירה.
נשארנו לעמוד כך מספר דקות עד שהכריזו לנו לחזור בחזרה למיטה הגדולה.